תארו לעצמכם שאתם עומדים באמצע עיר בירה ענקית, ופתאום כולם מתחילים להתרוצץ בבהלה גדולה, אבל כשאתם מביטים אל ארמון המלך, אתם רואים את המנהיגים יושבים להם בנחת וחוגגים במסיבה.
זה בדיוק מה שקרה בשושן. שליחי המלך, הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, כלומר הם יצאו לדרכם במהירות עצומה ובחיפזון. למה הם כל כך מיהרו? המן רצה שהם ייצאו כמה שיותר מהר, כי הוא פחד שאולי המלך יתחרט ויבטל את הגזרה הרעה שקבע. הוא גם ידע שהם חייבים למהר כדי להספיק להגיע בזמן לכל המדינות הרחוקות.
מיד לאחר מכן, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. החוק החדש פורסם בארמון. המן פעל בצורה ערמומית מאוד. הוא דאג שהחוק יפורסם בעיר רק אחרי שהשליחים כבר יצאו לדרך. הוא חשש שאם תושבי העיר יתחילו לזעוק ולבכות, המלך ישמע אותם וישלח לקרוא לשליחים לחזור.
ומה עשו המנהיגים באותו זמן? וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת. הם ישבו לאכול ולשתות יחד. המן עשה זאת בכוונה כדי לחסום כל אפשרות שמישהו ייכנס אל המלך ויבקש ממנו לבטל את הגזרה ולהציל את היהודים. הרי זה לא מנומס להפריע למלך באמצע הסעודה שלו, וקולות המוזיקה של המשתה בלעו את קולות הבכי שהגיעו מבחוץ.
מחוץ לחומות הארמון, המצב היה שונה לגמרי. וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה. המילה נבוכה מתארת מצב של בלבול עמוק, כשאנשים מרגישים אבודים ולא יודעים מה לעשות. היהודים בעיר היו מפוחדים מאוד, כי הם שמעו שמועות על החוק החדש אבל עדיין לא ידעו בדיוק מה הוא אומר. אפילו התושבים האחרים בשושן, שלא היו יהודים, היו בהלם. הם ראו באיזו קלות המלך מחליט החלטות כל כך קשות נגד קבוצה שלמה של אנשים, והם פחדו שאולי מחר המלך יחליט לפגוע גם בהם. כך נוצר מצב שבו כל העיר הייתה מלאה בפחד ובחוסר אונים, בעוד שבתוך הארמון המסיבה נמשכה.