נקודת המפנה המשפטית והמעשית בהתמודדות עם גזרת ההשמדה דרשה פתרון יצירתי. מכיוון שחוקי פרס ומדי קובעים כי כתב שנחתם בטבעת המלך אינו ניתן לביטול, מרדכי ואסתר לא יכלו פשוט למחוק את פקודתו של המן. הפתרון שמצאו היה כתיבת איגרות חדשות שמשלימות, מפרשות ומרחיבות את ההוראה המקורית [מלבי"ם, מגילת סתרים, עמנואל הרומי]. יש המסבירים כי מרדכי ניסח את הדברים כך שישתמע שהמן למעשה זייף את רצון המלך, וכי כוונתו האמיתית של אחשורוש מתחילה הייתה לאפשר ליהודים להילחם באויביהם [עמנואל הרומי]. לפיכך, האיגרות החדשות פירשו שההוראה המקורית באיגרות המן נועדה למעשה להכין את היהודים להינקם מזרע עמלק [מגילת סתרים].
האיגרות העניקו ליהודים בְּכָל־עִיר וָעִיר, מונח כולל למדינות ולכפרים [אבן עזרא], את הרשות לְהִקָּהֵל, כלומר להתאסף [ביאור שטיינזלץ]. התאגדות זו הייתה הכרחית משום שהיהודים היו מפוזרים ונפרדים בין האומות, וכדי לפעול יחד נדרשו להתקבץ [אור חדש]. מטרת ההתקהלות הייתה וְלַעֲמֹד עַל־נַפְשָׁם, דהיינו להגן על חייהם, לשרוד ולהישמר מפני מבקשי רעתם [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. במסורת הכתיב המדויקת, המילה ולעמד נכתבת חסר, ללא האות ואו [מנחת שי].
אולם, היהודים לא הסתפקו בהתגוננות פסיבית בלבד. הם קיבלו רשות לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (רצף לשוני של כלל ופרט [אבן עזרא], כאשר המילה ולהרג נכתבת עם ואו החיבור בראשה [מנחת שי]). הפרשנים מבררים מדוע נדרשה הריגה יזומה ולא הסתפקו בהצלה וביטול הגזרה בלבד. התשובה היא שאויביהם, ובפרט אלו מזרע עמלק, היוו איום מתמיד. לו היו נשארים בחיים, היו ממשיכים לחפש הזדמנויות לכלות את ישראל בהמשך [יוסף אבן יחיא, אור חדש, עמנואל הרומי]. מעבר לכך, זו הייתה שעת כושר לקיים את הציווי המקראי למחות את זכר עמלק מן העולם [אור חדש]. המלחמה הופנתה כלפי אֶת־כָּל־חֵיל, כלומר הגדודים החמושים [אבן עזרא], של אותם עמים הַצָּרִים אֹתָם, אלו שכבר הציקו וצררו אותם עוד קודם לכן [אבן עזרא]. המלך התיר להם לנהל מלחמה גמורה הכוללת גם פגיעה בטַף, ילדים, וְנָשִׁים [ביאור שטיינזלץ].
בנוגע לרכוש האויבים, ניתן ליהודים ההיתר וּשְׁלָלָם לָבוֹז, בבחינת מידה כנגד מידה על מה שתכננו האויבים לעשות להם [יוסף אבן יחיא]. עם זאת, ישנו הבדל דק אך משמעותי בין איגרות המן לאיגרות מרדכי. המן פקד להשמיד את היהודים ביום אחד ולקחת את שללם מאוחר יותר, בעוד שמרדכי קבע כי גם לקיחת השלל תוגבל לאותו יום בודד. מרדכי עשה זאת בכוונת מכוון: הוא ידע שביום המיועד היהודים יהיו עסוקים במלחמת מצווה נגד אויבי ה', ולא יתפנו לאסוף ביזה. על ידי הגבלת הביזה לאותו יום עמוס, הוא הבטיח שהם לא ייקחו מהשלל, כדי שלא ייראה שפעלו מתוך תאוות בצע [מלבי"ם]. ואכן, היתר הביזה נכתב רק כדי להקביל במדויק לנוסח האיגרות הראשונות שאותן לא ניתן היה לגרוע, אך בפועל היהודים לא שלחו את ידם בביזה, ובכך הוכיחו לכל שמעשיהם לא נעשו לשם ממון [רש"י]. הבדל נוסף בניסוח נובע מהשקפת עולם שונה: בעוד שאצל אומות העולם האדם וממונו נתפסים כמהות אחת, אצל עם ישראל ישנה הפרדה ברורה בין האדם לבין רכושו המשמש רק לצרכיו, ולכן ציון השלל מופיע בנפרד בסוף הפסוק [אור חדש].