נקודת המפנה של סיפור המגילה מתרחשת כאשר העם היהודי הופך מקורבן הנתון לגזירת כליה, לגורם פעיל המקבל סמכות מלכותית להגן על עצמו. המהלך דרש מבצע לוגיסטי ודיפלומטי מורכב, שנועד לנטרל את פקודתו הקודמת של המן מבלי לפגוע בכבוד המלך או בחוק הפרסי.
ההמתנה הארוכה מחודש ניסן ועד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא־חֹדֶשׁ סִיוָן מעוררת תמיהה, שכן המן נתלה כבר בפסח. הפרשנים מציעים כמה סיבות לעיכוב זה. מבחינה פוליטית, אילו המלך היה מבטל את גזירתו בתוך ימים ספורים, הדבר היה נראה כחוסר יציבות של השלטון. ההמתנה יצרה רושם שהנסיבות השתנו באופן המצדיק פקודה חדשה [אור חדש]. מבחינה מעשית, מרדכי המתין במכוון עד שהשליחים הראשונים שהפיצו את איגרות המן יחזרו לבירה. כך יכול היה לשלוח את אותם שליחים ממש עם האיגרות החדשות, מה שהעניק אמינות לפקודה החדשה [מלבי"ם, צאינה וראינה]. מבחינה רעיונית, חודש סיוון, שבו ניתנה התורה, מסוגל לתקן את הקלקול שנוצר, ופער של שבעים יום בין הגזירות מקביל לשבעים אומות העולם שמהן ישראל ניצלו [אור חדש, מחיר יין]. המילה סיוון עצמה היא מילה בשפה הכשדית [אבן עזרא], והוא החודש השלישי למניין החודשים מיציאת מצרים [יוסף אבן יחיא].
הדגש על כך שהקריאה אל סֹפְרֵי־הַמֶּלֶךְ התרחשה בָּעֵת־הַהִיא מרמז על חילופי תפקידים בארמון. עד לאותו זמן שימשו בניו של המן כסופרי המלך, ולאחר תלייתו הם הודחו ומונו סופרים חדשים [תורה תמימה]. בשונה מהמן, שמיהר למשתה ולכן הפקיד את מלאכת הכתיבה בידי אחרים, מרדכי עסק בכתיבה, בחתימה ובשילוח בעצמו, מתוך מסירות עמוקה להצלת חיים [מנות הלוי, צאינה וראינה].
האיגרות נוסחו בחוכמה רבה. כדי לא לבזות את דתי פרס ומדי שאינן ניתנות להשבה, מרדכי לא ביטל במפורש את הכתב הראשון, אלא ציווה על השרים ועל וְהַפַּחוֹת שהם מושלי המחוזות [מנות הלוי], לסייע ליהודים. במקביל, הוא העניק ליהודים רשות חוקית להרוג את שונאיהם [עמנואל הרומי, ישע אלהים].
לראשונה, הספרים נשלחים ישירות אֶל־הַיְּהוּדִים, שהופכים כעת לנמענים פעילים [ביאור שטיינזלץ]. שליחת האיגרות גם ליהודים וגם לשרי המדינות, שחלקן שכנו מֵהֹדּוּ שהיא הקצה הצפוני והשמאלי של המלכות [אבן עזרא], נועדה לפרסם את הדבר ברבים ולמנוע מהשרים להעלים את הפקודה [מנות הלוי]. יתרה מכך, הגעת האיגרות ישירות לידי היהודים, גם לאלו שלא קיבלו את האיגרות הראשונות של המן, הבהירה כי הפקודה השנייה היא התקפה והיא מבטלת כל הוראה אחרת [מלבי"ם]. מכיוון שמרדכי לא ידע בוודאות מי יקום על היהודים, האיגרות נוסחו באופן רחב המתיר לפגוע בכל מי שיצר להם, ולא רק בזרע עמלק [צאינה וראינה].
הפקודה תורגמה לכל אומה כִּכְתָבָהּ, כלומר באותיות הייחודיות לה, ולכל עם כִּלְשֹׁנוֹ, בשפת הדיבור שלו [רש"י]. מאמץ התרגום העצום נועד למנוע ממושלי המדינות לפרש את האיגרות באופן שגוי או לטעון שהם זקוקים למתורגמן, במיוחד לאור העובדה שהוראה הסותרת פקודת מלך קודמת הייתה דבר חריג ביותר. מרדכי וידא שהכתב יהיה ברור ומובן אפילו לילדים קטנים [יוסף אבן יחיא].
בסוף הפסוק מודגש שהאיגרות נשלחו אל היהודים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם. עובדה זו מעידה כי למרות פיזורם בין האומות, היהודים לא נטמעו ושמרו על זהותם הייחודית [אבן עזרא]. כמו כן, ציון עובדה זו מוכיח כי הכתב העברי והשפה העברית לא השתנו במהלך הדורות, והיהודים ידעו לקרוא ולהבין את שפתם המקורית גם בגלות [תורה תמימה].