הגעת איגרותיו של מרדכי חוללה מהפך מיידי ברחבי האימפריה הפרסית. עוד בטרם יצא לפועל התוכן הכתוב בהן, עצם הפצת המכתבים הספיקה כדי לעורר גל של חגיגות בקרב היהודים ולהטיל אימה על שאר העמים. בניגוד לגזירת המן שהייתה עמומה והופצה בעיקר כשמועה, אצל מרדכי מודגשת הפצת הבשורה וּבְכׇל־עִיר וָעִיר, משום שאיגרותיו פירטו במדויק את הישועה העתידית בכל מקום ומקום [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על ההבחנה בין דְּבַר־הַמֶּלֶךְ לבין וְדָתוֹ. יש המסבירים כי "הדבר" מתייחס לפקודה שבעל פה, ואילו "הדת" היא הכתב הרשמי [אבן עזרא]. גישה אחרת מציעה כי "הדבר" הוא ההוראה שנשלחה לשרים לאפשר ליהודים להתגונן, בעוד "הדת" היא ההכרזה הפומבית שהתירה להם לנקום באויביהם [אלשיך], או לחלופין, "הדבר" הוא ההקדמה לאיגרת ו"הדת" היא תכליתה [יוסף אבן יחיא]. הפועל מַגִּיעַ מתפרש כפועל עומד, המעיד על כך שהצו הגיע והתבסס בכוח עצמו [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
תגובת היהודים מתוארת כרצף של רגשות ומעשים. השִׂמְחָה הפנימית הובילה לעריכת מִשְׁתֶּה המאיר את העיניים, ואילו השָׂשׂוֹן על ביטול הגזירה התבטא ביוֹם טוֹב, שכלל לבישת בגדים יוקרתיים והצעת מיטות מפוארות לכבוד ולתפארת [אלשיך, יוסף אבן יחיא]. מהותו של יום זה הייתה אכילת מעדנים [אבן עזרא], ויש המציינים כי המונח הושאל ממקראי קודש ואינו מעיד על איסור מלאכה של ממש [מנות הלוי]. בחירת היהודים לחגוג באכילה ושתייה מעוררת דיון: יש שראו בכך פגם, שכן היה עליהם לעסוק בשירות ותשבחות לה' ולא רק במשתאות, דבר המעיד כי טרם הגיעו לשלמות רוחנית מלאה [מנות הלוי]. מנגד, מוסבר כי ההצלה מידי אדם בעל בחירה חופשית כהמן, גדולה אף מהצלה מאיתני טבע ככבשן האש או מימי היאור, ולכן ראוי היה לחגוג אותה בשתייה לרוויה [אלשיך].
תגובת אומות העולם מתמצית במילה הייחודית מִתְיַהֲדִים, שזכתה למגוון פירושים. גישה אחת גורסת כי מדובר בגיור של ממש ובחזרה בתשובה לאמונה בה' ובתורתו [רש"י, רלב"ג, שלום אסתר]. התגיירות המונית זו מסמלת את ניצחון האחדות האלוהית על כוחו של עמלק, שמהותו היא פירוד וביטול אחדות ה' [אור חדש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי לא מדובר בגיור כנה, אלא בהעמדת פנים. מתוך פחד, הגויים הציגו עצמם כיהודים, שינו את לבושם, או התייחסו כשייכים לשבט יהודה כדי להינצל [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי הם לא התגיירו, אלא פשוט הפכו לתומכים ולעוזרים של היהודים [מנות הלוי].
חלק מהפרשנים מזהים את אותם רַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ כזרע עמלק או כאנשים שפשעו ותכננו לפגוע ביהודים, ולכן חרדו מנקמה והשתמשו בערמה כדי להציל את חייהם [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי]. התנהגות זו של הגויים, שמיהרו לזנוח את אלוהיהם ודתם מיד כשהרגישו מאוימים, מבליטה דווקא את שבחם של ישראל; למרות גזירת ההשמדה הקשה של המן, אף יהודי לא העלה בדעתו להמיר את דתו כדי להינצל [מנות הלוי].