יום השלושה עשר בחודש אדר היווה נקודת התנגשות היסטורית, פוליטית ורוחנית. ביום זה עמדו בתוקפן שתי פקודות מלכותיות סותרות, ויצרו מציאות מתוחה שבה גורל עם שלם היה מונח על כף המאזניים.
הביטוי אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת מבטא את העמימות ששררה באותה עת. הפקודה המלכותית הראשונה הייתה סתומה, והותירה מקום לפרשנות. בעוד שהמן פירש אותה כהוראה להשמיד את היהודים, מרדכי פירש את האגרות המאוחרות יותר כרשות ליהודים להתקומם. כך הגיע היום המיועד כאשר שני הצדדים חמושים בגיבוי מלכותי, והדבר היה שקול ללא הכרעה ברורה [מגילת סתרים, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
על רקע זה מובן בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם. המילה שִׂבְּרוּ משמעותה קיוו וציפו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אותם אויבים, המזוהים על ידי הפרשנים בעיקר עם זרע עמלק, שונאיהם ההיסטוריים של ישראל [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי], היו בטוחים בניצחונם, שכן הפקודה הראשונה התירה להם להרוג, אך לא התירה ליהודים להתגונן.
תקוותם של האויבים לא נשענה רק על היתרון הפוליטי, אלא גם על תפיסת עולם עמוקה. המן בחר במכוון בחודש אדר, החודש השנים עשר והאחרון, מתוך מחשבה שהוא מסמל את הסוף והכיליון של עם ישראל. הוא ראה בישראל, שנקראו "ראשית תבואתו", כדבר שמתכלה ונאכל עד סוף השנה, ואילו את אומתו עמלק ראה כ"ראשית גויים" השולטת. בנוסף, על פי המערכת האסטרולוגית באותו יום, מזלו של עמלק היה בשיאו ומזלם של ישראל בשפל [מלבי"ם, אור חדש].
אולם, כאן טמונה טעותו היסודית של המן. הפרשנים מסבירים כי ישראל אמנם נמשלו לתבואה, אך הם התבואה העיקרית שלשמה נברא העולם, ולכן היא נשמרת באוצר וקיימת לעד. עמלק, לעומת זאת, נמשל לקש הגידול שצומח ראשון, אך בסוף תהליך הקציר הוא מושלך ואובד. לכן, דווקא בחודש האחרון, חודש אדר, הגיע זמנו של הקש להיעלם [אור חדש]. זאת ועוד, המן שמח על כך שמשה רבנו נפטר בחודש אדר וחשב שזכותם של ישראל תמה, אך בפועל זכותו של משה ותפילתו הן שעמדו להם כהגנה [נחל אשכול, חומת אנך].
כך התרחש המהפך הגדול: וְנַהֲפוֹךְ הוּא, מילה המשמשת כשם תואר המעיד על היפוך מוחלט של המציאות [אבן עזרא]. הנס היה כפול: לא רק שהצוררים לא התגברו, אלא שהמצב התהפך מן הקצה אל הקצה, באופן מיידי ובניגוד מוחלט לכל היגיון טבעי או אסטרולוגי [מלבי"ם, מנות הלוי].
הפסוק נחתם במילים אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. המילה הֵמָּה נועדה להדגיש את גודל הנס: היהודים ניצחו ושלטו בעצמם, בכוחם שלהם, ללא כל צורך בסיוע או התערבות מצד אומות אחרות [מלבי"ם]. יתרה מכך, השרים ופקידי המלך, מתוך פחד ממרדכי ששמעו הלך וגדל, העניקו ליהודים את הכוח לא רק להתגונן, אלא ממש ליזום ולשלוח יד באויביהם [אלשיך].