רשימת ארבעת בניו האחרונים של המן חותמת את מפלתו, וטומנת בחובה רובד סמלי ומסורות כתיבה ייחודיות. הגישה האלגורית קושרת את שמותיהם של בנים אלו לכוחות הנפש ולחושים הפיזיים של האדם, אשר הולכים ונחלשים לעת זקנה [מחיר יין]. לפי גישה זו, סדר הריגתם של הבנים מסמל את הסדר שבו אובדים כוחות הגוף: השם פַּרְמַשְׁתָּא מסמל את חוש המישוש, הנחשב לחוש גשמי ונחות. אֲרִיסַי מייצג את חוש הראייה, וליתר דיוק את תכונת "עין הרע" המטילה ארס. אֲרִדַי מסמל את כוח הדחייה של הגוף, שתפקידו להוריד את הפסולת לאיברים התחתונים ולסלקם. לבסוף, וַיְזָתָא (מלשון ביזה ושלל, שכן האותיות ב' וו' מתחלפות) מסמל את כוח המשיכה, השואב ומחלק את האנרגיה לכל איברי הגוף.
לצד המשמעות הרעיונית, שמות אלו מתאפיינים במסורות כתיבה קפדניות. במילה פַּרְמַשְׁתָּא, האות שי"ן נכתבת כקטינה. לגבי השם אֲרִדַי, קיימת מחלוקת בין המסורות אם יש לכתוב את המילה חסרה או מלאה באות יו"ד, כאשר פוסקים רבים מכריעים שיש לכתבה מלאה – ארידי [מנחת שי, נחל אשכול].
השם האחרון, וַיְזָתָא, זוכה לתשומת לב מיוחדת. האות זי"ן שבו נכתבת קטינה, ואילו האות וי"ו שבראשו נכתבת כאות גדולה. קיימות גישות שונות לגבי משמעות הגדלת האות וי"ו: יש הסבורים כי הדבר מרמז על כך שיש להאריך בקריאתה, אך הגישה המרכזית קובעת כי מדובר בהנחיה חזותית לכתיבת האות – יש לכתוב אותה זקופה, מתוחה וארוכה במיוחד, בדומה למשוט של מלחים או מוט ארוך המשמש להכוונת ספינות והרחקתן ממכשולים בים [מנחת שי]. פרשנות נוספת קושרת את צורתה של האות הגדולה למדרש המספר כי ויזתא היה צעיר בניו של המן, בן שש בלבד, אך באופן חריג היה גבוה מכל אחיו [אבן עזרא].