לאחר ימי המתח והחרדה, הגיעה העת שבה הוסר האיום הקיומי מעל העם, והמלחמה התחלפה בחגיגת הניצחון. הפרשנים מסכימים כי הפסוק משרטט את סדר הזמנים של האירועים: ביום השלושה עשר בחודש אדר התרחשו הקרבות, וביום הארבעה עשר בו פסקה המלחמה, והוא נקבע ליום של הילולה ושמחה על ההצלה [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
המילה וְנ֗וֹחַ מתארת את המנוחה שלאחר הקרב, ומבחינה דקדוקית היא משמשת כשם פועל [עמנואל הרומי]. הסיבה להדגשת המנוחה היא שהלחימה עצמה והפגיעה באויבים דרשו מאמץ פיזי אדיר ועמל רב, ולכן נזקקו הלוחמים למנוחה של ממש [אבן עזרא].
מעבר לעייפות הפיזית, מסתתרת כאן מורכבות נפשית המסבירה מדוע החגיגות לא נערכו מיד ביום השלושה עשר, עם סיום הקרבות. ביום המלחמה עצמו לא הייתה לעם מנוחת הנפש; הם נלחמו על חייהם מתוך פחד גדול, וזה היה יום של צרה וצום. יתרה מכך, גם כאשר הסתיימה ההריגה, החרדה לא פגה. העם חשש שמא בבוקר המחרת יקומו קרובי משפחתם של ההרוגים כדי לנקום את דמם. לכן, גם בתחילת יום הארבעה עשר הם עדיין עמדו על משמרתם. רק כאשר נוכחו לדעת שאימתם נפלה על השונאים וכי ה' אכן העניק להם שקט מוחלט מכל עבריהם, פג הפחד. תחושת הביטחון והמנוחה שהגיעה ביום הארבעה עשר היא זו שאפשרה להם לשמוח באמת, ולכן דווקא יום זה, ולא יום הקרב שקדם לו, נקבע כיום מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה [אלשיך].