יום המהפך הגדול מגיע לשיאו, כאשר היהודים, שעד כה היו נתונים תחת איום השמדה, הופכים לבעלי השליטה המוחלטת. כעת הם מוציאים לפועל את הדין באלו שביקשו את רעתם, ופועלים מתוך עוצמה וביטחון מלא אל מול שונאיהם.
הכתוב מפרט שלושה שלבים בפגיעה באויבים: מַכַּת־חֶרֶב, וְהֶרֶג, וְאַבְדָן. הפרשנים מסכימים כי ישנה משמעות להוספת המילה וְהֶרֶג לאחר מַכַּת־חֶרֶב, שכן מכה מנשק אינה מובילה בהכרח למוות, ולכן הכתוב מדגיש שהמכה אכן הסתיימה בהריגה וודאית [עמנואל הרומי, אור חדש, מנות הלוי]. המילה וְאַבְדָן מתארת שלב סופי ומוחלט אף יותר. בעוד שהרוג מובא לקבורה, ה"אבדן" משמעו השמדה גמורה של הגוף עד שלא נותר ממנו דבר [אור חדש], או מחיקת זכרם של האויבים לחלוטין [מנות הלוי]. יש המפרשים כי וְאַבְדָן מתייחס ספציפית לפגיעה בנשים ובטף של האויבים [אבן עזרא], או לענישה גופנית שנועדה לגדוע את יכולת הפריון של הזכרים כדי שלא יקימו זרע [מחיר יין, אלשיך].
הפסוק מחלק את הפגיעה לשתי קבוצות שונות: האֹיְבֵיהֶם שספגו מכה והרג, והשֹׂנְאֵיהֶם שבהם נעשה כִּרְצוֹנָם. חלוקה זו מעוררת דיון בשאלה מהו ההבדל המהותי בין "אויב" ל"שונא". גישה אחת גורסת כי אויב הוא מי שרודף ומרע בפועל בצורה גלויה, בעוד שונא הוא מי שרק נוטר איבה חשאית בלבו ומתאווה להרע [מגילת סתרים, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים בדיוק להפך: אויב הוא מי שאיבתו נשארת בלב, ואילו השונא הוא זה שמוציא את שנאתו מן הכוח אל הפועל ומצר לישראל בפועל, דוגמת עמלק [אלשיך]. האויבים מזוהים במפורש כהמן, זרש ובניהם [מחיר יין], או כאויביו ההיסטוריים של ה' [יוסף אבן יחיא].
ההבדל בין הקבוצות הכתיב גם את אופי הפעולה. כלפי האויבים הכלליים הופעלה פגיעה מהירה של חרב [יוסף אבן יחיא]. לעומת זאת, הביטוי וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם מתפרש בכמה אופנים. כיוון שהיהודים פעלו בבטחה, ללא פחד וללא מפריע מצד השלטונות, הם יכלו לפעול בנחת [מנות הלוי]. יש המסבירים כי בשונאים, שרק שמרו את איבתם בלב, היהודים כלל לא פגעו פיזית, אלא רק הכניעו אותם, נטלו את שררתם והשפילו אותם [מלבי"ם, מגילת סתרים]. דעה אחרת טוענת כי דווקא בשונאים המוכרים ובעלי הטבע הרע, היהודים הפעילו עונשים כבדים יותר והמיתו אותם במיתות שונות, משונות ומגונות [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, אור חדש].
לבסוף, קבוצת פרשנים מציעה קריאה עמוקה של המילה כִּרְצוֹנָם. לפי פירוש זה, המילה אינה מתייחסת לרצונם של היהודים, אלא לרצונם המקורי של השונאים. כלומר, היהודים עשו לשונאיהם בדיוק את מה שהשונאים רצו ותכננו לעשות לישראל באגרות ההשמדה הראשונות, ובכך סגרו מעגל של מידה כנגד מידה [אלשיך, עמנואל הרומי, מנות הלוי].