היענותו המהירה של המלך לבקשת אסתר מהווה את נקודת ההכרעה הסופית במאבקם של היהודים בבירה. אישור זה מעניק להם היתר רשמי להשלים את פגיעתם באויביהם ולהציג לראווה את תבוסת בית המן. היענות זו נבעה מאהבתו העזה של המלך לאסתר, שבעטיה התעלם מתחינותיהם האפשריות של שאר השרים ופעל מיד למלא את רצונה [יוסף אבן יחיא].
כאשר נאמר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, הכוונה היא שהמלך גזר והעניק ליהודים רשות לפעול כבקשתה [עמנואל הרומי]. מבחינה מסורתית, המילה לְהֵעָשׂוֹת נכתבת בכתיב מלא עם שתי אותיות וי"ו [מנחת שי]. בעקבות הסכמה זו, וַתִּנָּתֵן דָּת, כלומר נגזר חוק רשמי מאת המלך [רש"י]. חוק זה יצא ככתב רשמי החתום בטבעת המלך [אבן עזרא], ומהותו הייתה התרת יום נוסף של נקמה באויבים [ביאור שטיינזלץ]. פסיקת חוק זו, בְּשׁוּשָׁן, הוגבלה ויוחדה לעיר הבירה בלבד ולא לשאר המדינות [עמנואל הרומי].
מיד עם הינתן הדת, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן תָּלוּ [יוסף אבן יחיא]. תלייה זו לא הייתה הוצאה להורג, אלא בוצעה על גופותיהם של בני המן שכבר נהרגו קודם לכן בקרבות [עמנואל הרומי]. מהלך זה של תליית האויבים והארכת הלחימה בשושן היה חלק מהמהפך הגדול של גזירת היהודים ממוות לחיים. מהפך זה הוביל מיד לאחר מכן להתקהלות נוספת, לעריכת ימי משתה ושמחה, ולכתיבת הדברים בספר כדי לקיים את הימים הללו לדורות [ישע אלהים].