יהודי שושן הבירה מתאחדים ליום לחימה שני ונוסף, בו הם מכריעים את שארית אויביהם תוך שמירה על משמעת מוסרית קפדנית והימנעות מהפקת רווח חומרי מהניצחון.
הכתוב פותח במילה וַיִּקָּהֲלוּ, ומעורר את השאלה מדוע הודגשה ההתקהלות דווקא ביום זה, ולא בתיאור הלחימה של היום הראשון (י"ג באדר). ההסבר לכך הוא שביום הראשון נפל פחד כה גדול על האויבים מאת ה', עד שהיהודים היו יכולים לנצח גם ללא התאגדות. עם זאת, מכיוון שהכלל הוא שאין לסמוך על הנס, הם בחרו להתקהל ולפעול בדרך הטבע [אור חדש].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לכתיב החריג של המילה היהודיים עם שתי אותיות יו"ד (אף שהיא נקראת הַיְּהוּדִים) [מנחת שי]. בשונה משאר מדינות המלך, שם נאלצו היהודים להילחם מתוך פחד קיומי כדי להגן על חייהם, בשושן הבירה המצב היה שונה. נוכחותם של אסתר ומרדכי, יחד עם תמיכת המלך, הסירה את סכנת החיים המיידית. לפיכך, הלחימה ביום הארבעה עשר לא נבעה מהגנה עצמית הכרחית, אלא מרצון להשלים את מיגור האויבים. מסיבה זו, רק יהודים "מלאים ושלמים" באמונתם ובמסירותם יצאו למערכה התנדבותית זו, ושלמות זו באה לידי ביטוי בכתיב המלא של המילה היהודיים [אור חדש].
במהלך יום זה הרגו היהודים שלוש מאות איש נוספים, אך הכתוב מדגיש כי גם הפעם וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם [ביאור שטיינזלץ]. הימנעות זו נועדה להעיד על טוהר המניעים של הלוחמים. הם הרחיקו את עצמם לחלוטין מתאוות ממון, מתוך הבנה שהרדיפה אחר העושר מטרידה את האדם ומונעת ממנו להגיע לשלמות. במעשה זה נהגו היהודים במידתם של הנביאים הגדולים, אשר סירבו להפיק הנאה אישית וכלכלית ממעשיהם ומשל אחרים [מחיר יין].