ההכרעה הצבאית בבירה יצרה פיצול היסטורי בלוח השנה היהודי, כאשר בעוד שאר יהודי האימפריה כבר חגגו את ניצחונם, המערכה בשושן עדיין נמשכה. הכתוב פותח במילה הכתובה במסורת כ-והיהודיים בשני יודין, אך נקראת כ-וְהַיְּהוּדִים [מנחת שי].
הפסוק מבאר כי יהודי שושן נִקְהֲלוּ, כלומר נאספו כדי לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם [עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ], במשך יומיים רצופים. בעוד שביום השלושה עשר נלחמו כלל היהודים באימפריה, יום הארבעה עשר היה יום לחימה נוסף וייחודי רק להם, בעקבות בקשת אסתר המלכה. ביום זה הם נלחמו מול לוחמים חזקים ומלומדי מלחמה מזרע עמלק, ורק בזכות עזרת ה' ניצלו מהרג [יוסף אבן יחיא].
כתוצאה מהתארכות הלחימה, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, העיר שושן לבדה נחה מהמלחמה ביום זה [אבן עזרא], והם חגגו את ניצחונם יום אחד מאוחר יותר משאר היהודים [ביאור שטיינזלץ]. יום זה נקבע כ-יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. הפרשנים מעירים על הסדר שבו נכתבו המילים; המילה מִשְׁתֶּה קודמת למילה וְשִׂמְחָה משום שמהות היום נקראת על שם סעודת המשתה, שהיא ביטוי גדול יותר של שלמות ודורשת הכנה מוקדמת, בניגוד לשמחה שהיא רגש מיידי שאינו מצריך הכנה [אור חדש].
מיקומו של פסוק זה נועד להניח את התשתית להבדל ההלכתי הקבוע בין סוגי הערים. הכתוב מסביר מדוע ערי הפרזות חוגגות ביום הארבעה עשר, בעוד שתושבי הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון חוגגים ביום החמישה עשר, בדומה לשושן [אור חדש, מנות הלוי].
ישנו הבדל מהותי בין אופי החגיגה בשושן לבין זו שבערי הפרזות. בעוד שיהודי שושן הסתפקו במשתה ושמחה, תושבי ערי הפרזות הגדילו לעשות וקבעו את יומם גם כ"יום טוב" הכולל משלוח מנות. הסיבה לכך היא שתושבי הערים הפרוזות חיו ללא חומות, דלתיים ובריח, ולכן סכנתם הייתה מרובה ומוחשית הרבה יותר מזו של תושבי הערים המבוצרות. גודל הסכנה העצים את תחושת ההצלה ודחף אותם להוסיף על החגיגה. בנוסף, יהודי שושן נמנעו בתחילה מלקבוע את היום כ"יום טוב" רשמי מתוך חשש לעבור על איסור "בל תוסיף" על מועדי התורה, ולכן הסתפקו בהגדרתו כיום של משתה ושמחה בלבד [מנות הלוי]. כמו כן, מתוך ההשוואה והכפילות בפסוקים הבאים נלמד כי גם אדם השוהה בעיר פרזות באופן זמני נידון כתושב המקום לעניין החגיגה באותו היום [מנות הלוי].