החלטת העם לקבוע את ימי הפורים לדורות משלבת בין השמחה על ההצלה לבין זיכרון ימי המשבר והתענית, תוך הדגשת כוחה של קבלת הציבור להוסיף מועדים ללוח השנה היהודי.
המילה בזמניהם מצביעה על ריבוי זמנים לקיום המצווה. חלק מן הפרשנים מבארים כי הכוונה היא לחלוקה בין יום הארבעה עשר לעיירות הפרזים, לבין יום החמישה עשר לערים המוקפות חומה מימות יהושע [רלב"ג, ישע אלהים]. לעומת זאת, יש המרחיבים זאת לתקנת חכמים המאפשרת לקרוא את המגילה בימים נוספים, החל מהיום האחד עשר בחודש אדר [תורה תמימה].
לגבי הביטוי כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה, עולה השאלה מדוע הוקדם כאן שמו של מרדכי לשמה של אסתר, בניגוד לפסוקים קודמים שבהם הוקדמה המלכה. ההסבר לכך הוא שבעת קביעת תקנה דתית לדורות, סמכותו של מרדכי כחכם הפועל ברוח הקודש גוברת על סמכותה המלכותית של אסתר [יוסף אבן יחיא]. מטרת התקנה היא לחייב גם את הדורות הבאים, שלא ראו את הנס, לחגוג באותה שמחה שבה חגגו מרדכי ואסתר שחוו את ההצלה בעצמם [מגילת סתרים], ואף להכריח את העם לקבל זאת עליהם [עמנואל הרומי].
החלק המורכב בפסוק נוגע למילים דברי הצומות וזעקתם (כאשר המילה הצומות נכתבת במלאות עם שתי אותיות וי"ו [מנחת שי]). המילה וזעקתם מתפרשת כתפילה וזעקה אל ה' בעת הצרה [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. הפרשנים מסבירים כי כשם שכל העם התאחד בצום ובזעקה בשעת הגזרה, כך ראוי שכולם ישתתפו יחד בציון השמחה לדורות [ביאור שטיינזלץ], שכן מטרת ימי הפורים היא לפרסם שה' שמע את צעקתם בגלות [אור חדש].
באשר לזהותם של צומות אלו, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת סבורה כי מדובר בתענית אסתר הנהוגה בסמוך לפורים, כזכר לשלושת ימי הצום המקוריים שהיו בחודש ניסן והועתקו לחודש אדר [יוסף אבן יחיא, עמנואל הרומי].
מנגד, גישה אחרת טוענת כי הפסוק כלל אינו עוסק בצומות אסתר, אלא בארבעת הצומות על חורבן הבית (בחודשים תמוז, אב, תשרי וטבת). לפי פירוש זה, הפסוק יוצר השוואה: כשם שעם ישראל קיבל על עצמו את צומות החורבן מתוך נדר חופשי וללא ציווי מפורש של נביא, כך יש בכוחו לקבל על עצמו ימי שמחה כדוגמת פורים [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. השוואה זו פותרת את החשש מאיסור הוספה על מצוות התורה, שכן החג התקבל כנדר ציבורי ולא כדין תורה מקורי [מלבי"ם]. בנוסף, נלמד מכך שכשם שנשים חייבות באותם ארבעה צומות, כך הן מחויבות לחלוטין בקיום ימי הפורים [רלב"ג].