קביעת חג הפורים לדורות משלבת בתוכה ציון מדויק של זמני הנס, יחד עם הפיכת הטראומה לשמחה גופנית ורוחנית, תוך דגש עמוק על אחדות חברתית.
התאריכים שבהם נחגג הפורים נקבעו כַּיָּמִים שבהם נחו היהודים, כך שכל קבוצה – תושבי ערי פרזות או ערים מוקפות חומה – חוגגת ביום המדויק שבו נחה מאויביה, בארבעה עשר או בחמישה עשר בחודש [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. עם זאת, לשון הרבים בפסוק מאפשרת לבני הכפרים שאינם בקיאים בקריאה, להקדים ולקרוא את המגילה בימי התכנסות בתי הדין לפני מועד זה [תורה תמימה]. ההדגשה על וְהַחֹדֶשׁ מלמדת שכל החודש כשר לקריאה בשעת הדחק, ולכן נוסע שאינו מוצא מגילה יכול לקרוא בה במהלך החודש עד ליום החמישה עשר [תורה תמימה]. אזכור החודש גם רומז לכך שבשנה מעוברת יש לחגוג את פורים באדר השני הסמוך לניסן, כדי לשמור על רצף הגאולות [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. יש מפרשים שאות וי"ו במילה וְהַחֹדֶשׁ משמשת כמילת קישור שמשמעותה "כאשר", כלומר – אלו הימים שבהם נחו, כאשר החודש התהפך להם לטובה [מגילת סתרים].
חודש אדר הביא עמו מהפך כפול: מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה מציין את ההצלה הפיזית מהפחד והצער שנגזרו על הגוף, בעוד שהמעבר וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב מסמל התעלות רוחנית ממצב של חסרון והעדר, המאפיין את האבל, אל שלמות אלוהית ורוחנית [אור חדש].
כדי לציין מהפך זה, נצטוו ישראל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. המילה מִשְׁתֶּה מכוונת במיוחד לקביעות סעודה על היין, שכן כל שרשרת הנסים במגילה – ממפלת ושתי, דרך עליית אסתר ועד תליית המן – התרחשה מתוך משתאות היין [רלב"ג, נחל אשכול]. בנוסף, המילה מִשְׁתֶּה מלמדת על איסור תענית בימים אלו, והמילה וְשִׂמְחָה אוסרת עריכת הספדים [תורה תמימה]. עם זאת, מאחר שהיהודים לא קיבלו עליהם את פורים כיום טוב מן התורה, מותר לעשות בו מלאכה [רלב"ג, תורה תמימה]. בניגוד לשבת, ששמחתה קבועה בידי שמים, שמחת הפורים תלויה בבית הדין הארצי הקובע את החודש, ולכן אין עורכים את סעודת הפורים ביום השבת עצמו אלא מאחרים אותה [תורה תמימה].
השמחה אינה שלמה ללא המצוות החברתיות: וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. תחביר הפסוק מחייב לקיים את כל הפעולות הללו יחד, ואין להסתפק רק באחת מהן [חומת אנך]. מבחינה מעשית, יש לשלוח לפחות שתי מנות לאדם אחד, ולתת לפחות שתי מתנות לשני עניים [רלב"ג, תורה תמימה]. המילה לָאֶבְיֹנִים נגזרת מן השורש א.ב.ה, שכן העני מתאווה ורוצה דברים שאין ידו משגת [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים מספר טעמים עמוקים לשילוב מצוות אלו ביום הפורים. ברובד המעשי, מרדכי תיקן את מתנות האביונים כדי להשוות את השמחה בין כולם; העני עלול להימנע מעריכת סעודה מחסרון כיס, והמתנות מבטיחות שיוכל להשתתף בחגיגה [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ], ובכך משלים הנותן את חסרונו של המקבל [אור חדש]. ברובד הלאומי, גזירת המן מזרע עמלק נועדה לפגוע באחדות ישראל. על כן, התשובה הראויה והניצחון האמיתי הם חיזוק החיבור, האחווה והרעות בין איש לרעהו, וסיוע לעניים שהם אחינו ושותפינו לעם האחד [אור חדש]. ברובד העתידי, ריבוי ההשפעה, הצדקה והשמחה רומז לימות המשיח ולגאולה השלמה – תקופה שבה ה' ימחה את זכר עמלק כליל, השפע יהיה כה רב עד שאיש לא יקפיד על רעהו, והעוני יחלוף מן העולם כך שלא יהיו עוד אביונים בארץ [ישע אלהים].