אסתר, פרק ט׳, פסוק כ״ב

מועדי חג הפורים נקבעו כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, בארבעה עשר או בחמישה עשר לחודש אדר, שבו התרחש מהפך כפול של הצלה פיזית מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה והתעלות רוחנית וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב. כדי לציין זאת נצטוו ישראל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה הנסוב סביב שתיית יין, שכן דרכו התרחשו נסי המגילה, וְשִׂמְחָה האוסרת על תעניות והספדים. השמחה מחייבת עשייה חברתית מאחדת כמשקל נגד לגזירת הפילוג של המן, ולכן יש לקיים יחד וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ הכולל לפחות שתי מנות לאדם אחד, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים שהן שתי מתנות לשני עניים המתאווים לדברים שאין ידם משגת. חלוקה זו מבטיחה שגם העני יוכל לערוך סעודה, תוך שהיא רומזת לגאולה שלמה שבה ה' ימחה את זכר עמלק והעוני יחלוף מן העולם.