קביעת חג הפורים מקבלת כאן את חותמה הסופי, תוך הסבר על מקור שמו של החג, תיעוד המאורעות ההיסטוריים, והמסע המטלטל שעברו היהודים מסכנת השמדה להצלה פלאית.
הבחירה לקרוא לחג עַל־שֵׁם הַפּוּר מעוררת פליאה, שכן הגורל נראה כפרט שולי בתוך רצף אירועים דרמטיים. אולם, הפרשנים מסבירים כי הפור עצמו טמן בחובו נס עצום: אלמלא השליך המן גורל, הוא היה עלול לצוות על השמדה מיידית של היהודים. הפור דחה את הגזירה בשנים עשר חודשים, מה שאפשר זמן להשתדלות ולהצלת העם [ישע אלהים]. בנוסף, השם מדגיש את ההשגחה העליונה של ה', שהפך את המזל העיוור ממוות לחיים [מלבי"ם].
השימוש בלשון רבים, פוּרִים, מוסבר בכך שהחג נחגג במשך שני ימים נפרדים, בי"ד ובט"ו באדר [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. למרות ששני הימים נקבעו על ידי גורל אחד, אופיים שונה – יום של ניצחון במלחמה לעומת יום של מנוחה ושמחה [אור חדש]. גישה נוספת רואה בלשון הרבים רמז לשתי גזירות כפולות שריחפו מעל העם ובוטלו: כוונתו של המן להשמיד את הגוף, ורצונו הנסתר של אחשורוש לאבד את דתם של ישראל [חומת אנך, נחל אשכול].
הפסוק ממשיך ומבסס את החג עַל־כָּל־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת. המילה הָאִגֶּרֶת נגזרת מהשורש א.ג.ר, ומשמעותה קיבוץ ומחברת של מילים [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. תיעוד זה נועד להבטיח שהדורות הבאים יכירו את פרטי הנס [רש"י, מלבי"ם]. מרדכי השתמש באגרת מפורטת זו כדי לאחד את יהודי שושן עם יהודי שאר המדינות, ולהבהיר להם ששורש הגזירה לא היה סירובו האישי להשתחוות, אלא שנאתו העתיקה של המן מזרע עמלק לכלל ישראל [מנות הלוי].
החלק האחרון של הפסוק, וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם, מתפרש בשלושה אפיקים מרכזיים. הגישה ההיסטורית-פשטנית מסבירה כי וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה מתייחס לצרות המבהילות ולסכנת המוות שראו היהודים מול עיניהם, ואילו וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם מתאר את הישועה, הניצחון והשמחה שהגיעו אליהם בסופו של דבר [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ, מנות הלוי]. גישה אחרת מפרשת זאת על דרך החושים: את הנסים העצומים הם "ראו" במו עיניהם, ואילו שמע הישועה "הגיע" לאוזניהם של אלו שהיו רחוקים [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
לעומת זאת, שורת פרשנים מציגה קריאה סיבתית המבוססת על מדרשי חז"ל, לפיה המילים מתארות את שרשרת הסיבה והתוצאה שהובילה לגאולה. גישה זו מסבירה כי "מה ראו" מתייחס למניעים הנסתרים של גיבורי המגילה, ו"מה הגיע אליהם" לתוצאה שהתהפכה עליהם. כך למשל, אחשורוש "ראה" שחלפו שבעים שנות גלות בבל (בחישוב מוטעה) והחליט להשתמש בכלי המקדש, ומה שהגיע אליו הוא שקצפו יצא על ושתי והיא נהרגה, מה שסלל את הדרך לאסתר. המן "ראה" שמרדכי לא משתחווה לו ונתמלא קנאה, אך מה שהגיע אליו הוא שתלו אותו ואת בניו על העץ [רש"י, תורה תמימה, אור חדש].