דיווח על מספרי הרוגים בעיצומה של לחימה אינו דבר שבשגרה, קל וחומר כאשר הנתונים מוגשים לדרגים הגבוהים ביותר עוד באותו היום. הבאת הנתונים המדויקים אל ארמון המלוכה מיד עם תום הקרבות בשושן, מהווה נקודת מפנה שמובילה להמשך המערכה.
המילים בַּיּוֹם הַהוּא מדגישות את המהירות החריגה שבה הועבר המידע. הדבר התאפשר בזכות רשת המודיעין הנרחבת והיעילה של המלך [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, נראה כי מרדכי, שחשש מזעמו של המלך, הורה לעצור את ההריגה כבר בתחילת הערב, וכך נותר זמן לספור את החללים [צאינה וראינה]. עצם הדיווח המיידי נבע גם מההלם והחידוש שבהריגת חמש מאות איש בעיר אחת, אירוע חריג שדרש את תשומת לבו המיידית של השלטון [אור חדש].
הפרשנים נחלקים בשאלה מי יזם את הבאת המספרים לפני המלך ומה הייתה מטרתו. גישה אחת גורסת כי שונאי ישראל הם שמיהרו לדווח על ההרוגים. מטרתם הייתה לעורר את זעמו של המלך על היהודים [אבן עזרא], או לחלופין, לעורר את רחמיו על שארית הפליטה, שכן ההרוגים מזרע עמלק היו בעלי מעמד גבוה ומעורבים במשפחות השרים הגדולים [יוסף אבן יחיא]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הדיווח שירת דווקא את היהודים. מכיוון שליהודים הותר לפגוע רק באויבים מובהקים שביקשו להרע להם, המספר הגבוה של ההרוגים נועד להוכיח למלך עד כמה רבה הייתה הסכנה, ולהראות שאפילו לאחר פקודת המלך החדשה, עדיין קמו עליהם חמש מאות איש שביקשו להורגם [מלבי"ם].
תגובתו של המלך לדיווח שנויה גם היא במחלוקת, ומשפיעה על הבנת המשך הדו-שיח בינו לבין אסתר. דעה אחת סבורה כי המלך אכן התאבל והצטער על ההרג הרב, ופנייתו לאסתר לאחר מכן נעשתה מתוך רוגז ורצון לסיים את העניין מהר ככל האפשר, עד שהיה צורך בהתערבות נסתרת כדי שידבר אליה בטובה [מנות הלוי]. מנגד, יש המפרשים כי המלך כלל לא התרגש מן המספרים. אדרבה, הוא רצה להבהיר לאסתר שבעיניו בקשתה המקורית פעוטה, וכי הריגת חמש מאות איש אינה משנה את נכונותו להעניק לה דברים נוספים [ישע אלהים]. דעה שלישית מציעה כי המלך פשוט הופתע לחלוטין, שכן לא שיער שייהרג אפילו אדם אחד. כשהבין את סדר הגודל של האירועים, הכיר בכך שהדבר מונהג על ידי כוח עליון, ולכן שאל את אסתר מה עוד תבקש [מנות הלוי].
בעקבות הדיווח על מִסְפַּר הַהֲרוּגִים, הבינה אסתר שעליה להמשיך לפעול. החשש שהמלך יכעס בגלל הדיווח של שונאי ישראל [אבן עזרא], יחד עם ההבנה שיום אחד אינו מספיק כדי לכלות את כל אוהבי המן ומשפחתו שהתרכזו בהמוניהם בשושן, הובילו אותה לבקש יום לחימה נוסף. במקביל, היא ביקשה לתלות את עשרת בני המן שכבר נהרגו, כדי לפרסם את הדבר לעיני כל העמים, ובכך למחות את זכרם לחלוטין ולאבדם אבדון גמור [אור חדש].