התמסדותו של חג הפורים משתקפת ברגע היסטורי שבו חגיגת הניצחון הספונטנית הופכת לתקנה מחייבת לדורות. חיבור זה משלב בין רצון העם להנציח את הנס לבין סמכות ההנהגה הרוחנית שעיגנה אותו כחובה.
הפרשנים עומדים על כך שהפועל וְקִבֵּל מופיע בלשון יחיד, אף שהוא מתייחס ליהודים ברבים. הגישה המרכזית רואה בכך עדות לאחדות מוחלטת: העם כולו, ללא מחלוקות, קיבל עליו את התקנה בלב אחד ובשמחה, בדומה למעמד הר סיני שבו אמרו יחד "נעשה ונשמע" [אור חדש, מנות הלוי, ישע אלהים], או שהאומה כולה פעלה כגוף אחד [עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי לשון היחיד מדגישה שכל יהודי ויהודי קיבל זאת על עצמו באופן אישי [אבן עזרא, רלב"ג]. גישה ייחודית אחרת מציעה כי הפועל בכלל מוסב על מרדכי, שבאמצעות איגרותיו גרם ליהודים לקבל את התקנה [מגילת סתרים].
הפסוק מחלק את הקבלה לשני חלקים, והפרשנים מציעים מספר דרכים להבחין ביניהם:
הבחנה בזמן: אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת מתייחס לחגיגות שעשו היהודים מעצמם בשנה הראשונה מיד לאחר הנס, בעוד וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם מתייחס לחובה להמשיך ולחגוג את הימים הללו בכל שנה ושנה לדורות [אבן עזרא, עמנואל הרומי, מנות הלוי].
הבחנה במצוות החג: היהודים החלו מעצמם לעשות ימי משתה ושמחה כדי להודות על הצלתם, אך מרדכי הוסיף באיגרותיו מצוות שלא חשבו עליהן: משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים [רלב"ג, מנות הלוי]. מנות נשלחות לחברים שעשויים להשיב כגמולם, אך מתנות לאביונים הן חסד של אמת ללא ציפייה לתמורה [מנות הלוי]. דעה נוספת גורסת שמרדכי הוסיף את החובה לקרוא את המגילה [מנות הלוי].
הבחנה גיאוגרפית: תושבי ערי הפרזות (הערים שאינן מוקפות חומה) כבר החלו מעצמם לחגוג ביום י"ד באדר, אך כתיבתו של מרדכי נועדה לתושבי הערים המוקפות חומה, שעליהם הוטל לחגוג ביום ט"ו, דבר שלא עשו קודם לכן [מלבי"ם].
הסכמת העם נבעה משילוב של הכרה טבעית בצורך להודות על הנס, יחד עם קבלת סמכותו של מרדכי כנביא וחבר כנסת הגדולה [יוסף אבן יחיא]. איגרותיו של מרדכי חשפו בפני העם את עומק הגזירה ואת ההשגחה העליונה שהסתתרה מאחורי הפור, שהוא הגורל שהפיל המן, הבנה שחיזקה את רצונם לקבוע את החג [מגילת סתרים, ישע אלהים]. קבלה זו חלה על כלל ישראל בכל מקום, גם על אלו שלא חיו תחת שלטון אחשוורוש, בשל ההארה הרוחנית שמתגלה בימים אלו [נחל אשכול].