האיגרות שנשלחו ברחבי מאה ועשרים ושבע מדינות האימפריה הפרסית לא היו צווים מלכותיים רגילים, אלא איגרות ייחודיות שנשאו מסר רוחני וחברתי עמוק. מטרתן הייתה לבסס את מעמדו הנצחי של חג הפורים בקרב העם, תוך שימוש בשכנוע והסכמה במקום בכפייה.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי דברי שלום מעיד בראש ובראשונה על סגנון הכתיבה ונימת הדברים. הספרים לא נוסחו כפקודה כופה או כגזירה מטילת אימה, אלא כבקשה עדינה, כהוראה משכנעת של מנהיג רוחני וכדברים המבקשים לעשות שלום ולמנוע מחלוקות בעם [מלבי"ם, אור חדש, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת רואה במילה שלום מסר של הרגעה: מרדכי ואסתר ביקשו להסיר מלב היהודים כל פחד מפני קנאת הגויים או זעם השלטונות על כך שהם חוגגים את מפלת אויביהם, ולהבטיח להם כי מובטח להם שלום [מגילת סתרים, עמנואל הרומי, מנות הלוי].
באשר למילה ואמת, היא באה להדגיש כי קיום ימי הפורים הוא הדבר הראוי והנכון לעשותו לאור הנס הגדול [אור חדש], וכי קבלת החג על ידי העם מהווה התחייבות חזקה וקיום של דבר אמת שעליהם לשמור [אבן עזרא, עמנואל הרומי, מנות הלוי]. יש המפרשים כי הצירוף דברי שלום ואמת רומז למעשה לתורה ולמצוות, ומעורר את האדם להחזיק בהן לאורך כל ימי חייו [מחיר יין].
ברובד עמוק יותר, הצירוף מרמז על מקורה האלוקי של המגילה. מכיוון ששמו של ה' הוא "שלום" וחותמו הוא "אמת", השימוש במילים אלו מעיד כי כתיבת המגילה וקריאתה נאמרו ברוח הקודש [מגילת סתרים]. מתוך חיבור זה לאמת האלוקית, נלמדת הלכה מרכזית: מגילת אסתר נמשלת ל"אמיתתה של תורה", ולכן היא חייבת שרטוט (חריצת קווים ישרים על הקלף המשמשים ליישור השורות) ממש כמו ספר תורה, והיא אינה סיפור דברים פשוט אלא טקסט שנועד לדרשה וללימוד מעמיק [תורה תמימה, מחיר יין, אור חדש]. הדרישה לשרטוט מבטאת את ה"יושר" המוחלט. בשונה מספרי הנביאים, שבהם ה' מתנהג פעמים רבות במידת החסד ולפנים משורת הדין, מפלת המן ועמלק במגילה מייצגת את מידת הדין והיושר הגמור. כשם שקווים ישרים נמשכים ללא סוף, כך גם היושר המוחלט שבנס פורים מבטיח שחג זה לא יתבטל לעולם [אור חדש].
זווית ייחודית מציגה את האיגרות כמהלך הסברתי של מרדכי, שנועד לחזק את איגרותיה של אסתר. מרדכי חשש שהעם יטען כי אסתר ומרדכי היו מוגנים בארמון, ולכן קבלת החג על ידם אינה מחייבת את פשוטי העם. לכן הוא שלח ספרים המציגים קל וחומר: שלום מייצג את ההנחה (אפילו אם אינה נכונה) שמרדכי ואסתר אכן היו בטוחים ומוגנים, ואילו ואמת מייצג את העובדה הבלתי ניתנת לערעור שחרף מעמדם הם צמו, זעקו וקיבלו על עצמם את ימי הפורים. המסקנה המתבקשת היא שאם הם נהגו כך, על אחת כמה וכמה ששאר היהודים, שחייהם היו בסכנה ממשית, חייבים לקבל עליהם את החג [אלשיך].