קבלת חג הפורים מהווה רגע מכונן בתולדות עם ישראל, שבו האומה מתחייבת מרצונה לקבוע חג לדורות. הפרשנים מצביעים על חריגה לשונית בולטת בצירוף קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ, שכן מבחינה הגיונית הקבלה צריכה להקדים את הקיום. הגישה המרכזית מסבירה זאת על רקע כרונולוגי: בשנה הראשונה היהודים קיימו את החגיגות באופן ספונטני, ואף בארצות רחוקות בטרם נכתבה המגילה, ורק לאחר מכן קיבלו על עצמם את החג כתקנה קבועה [אור חדש, מנות הלוי, צאינה וראינה, ישע אלהים]. רובד עמוק יותר קובע כי המילים רומזות להסכמה אלוהית: ישראל קיימו למעלה, בבית דין של מעלה, את מה שקיבלו למטה בארץ, ובכך העניקו לתקנת החכמים תוקף של ציווי מאת ה' [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי]. בנוסף, אירוע זה מסמל את הרגע שבו עם ישראל קיים וקיבל מחדש, באהבה ומרצון חופשי, את התורה כולה ובפרט את התורה שבעל פה, שאותה קיבלו בעבר בהר סיני מתוך כפייה של הר כגיגית [תורה תמימה, מחיר יין, אור חדש, מנות הלוי]. שינוי הכתיב בפסוק, שבו המילה כתובה בלשון יחיד ("וקבל") אך נקראת ברבים ("וקבלו"), רומז לכך שבית הדין קיבל את התקנה, והעם כולו הצטרף והסכים עמה, או שהייתה זו הסכמה משותפת של ההנהגה ושל ה' [אור חדש, מנחת שי].
החובה חלה לא רק על בני אותו דור, אלא גם עַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, ביטוי המכוון לגרים שעתידים להתגייר ולהצטרף לעם ישראל, שאף הם מחויבים בשמירת החג למרות שאבותיהם לא חוו את הנס [רש"י, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ].
ההתחייבות היא שחג זה וְלֹא יַעֲבוֹר. כלומר, מדובר בתקנה נצחית שאף בית דין גדול בעתיד אינו מוסמך לבטלה [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. מבחינה מעשית, משמעות הביטוי היא שאין לאף יהודי רשות להתעלם מהחג [אבן עזרא], ושאין לאחר את קריאת המגילה מעבר לט"ו באדר [תורה תמימה, מנות הלוי]. בשונה מחגים אחרים שבהם מוסיפים לעיתים יום נוסף מספק, בפורים אין לחרוג מהימים המדויקים שנקבעו [ישע אלהים].
הפסוק מפרט את אופן החגיגה: לִהְיוֹת עֹשִׂים מתייחס להכנה האקטיבית של סעודות החג והמשתה, בדומה לעשיית השבת [אבן עזרא, מנות הלוי]. החגיגה צריכה להיעשות כִּכְתָבָם, חובה המתייחסת לקריאת המגילה [מלבי"ם, אבן עזרא, יוסף אבן יחיא], אשר חייבת להיות כתובה בכתב אשורי ובלשון הקודש. אין לצאת ידי חובה בקריאה בעל פה או בקריאה למפרע שלא כסדר הכתוב [רש"י, תורה תמימה, מנות הלוי].
הקיום צריך להיות גם וְכִזְמַנָּם, כלומר חלוקת הזמנים המדויקת שבה ערי הפרזות חוגגות בי"ד באדר והערים המוקפות חומה בט"ו [מלבי"ם, אור חדש, מנות הלוי], כאשר בני כפרים היו מקדימים לעיתים את הקריאה לימי הכניסה שקודם לכן [יוסף אבן יחיא, אור חדש]. לבסוף, התקנה חלה בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, בין אם זו שנה פשוטה ובין אם זו שנה מעוברת. בשנה מעוברת מקיימים את הפורים באדר השני, כדי להסמיך את גאולת פורים לגאולת יציאת מצרים בחודש ניסן [תורה תמימה]. חובה זו חובקת עולם ותקפה בכל מקום, גם במדינות חדשות שבהן לא היו יהודים כלל בזמן התרחשות הנס [אבן עזרא].