ביום המיועד, התאספו היהודים בכל רחבי האימפריה הפרסית במטרה להגן על חייהם ולתקוף את אויביהם. הכתוב מציין כי נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, דבר המלמד כי היו להם ערים או קהילות מוגדרות משלהם בתוך המדינות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והם התרכזו בעיקר בערים הגדולות והבצורות [מלבי"ם]. השימוש בפועל הסביל נִקְהֲלוּ מרמז כי התאספות זו לא נבעה מתוך רצון לוחמני טבעי, אלא מכורח המציאות וההשגחה. בשאר המדינות מחוץ לבירה שרר ספק אילו מאגרות המלך הן האמת, ולכן היהודים רק נאספו בעל כורחם מתוך פחד כדי להגן על נפשם, בשונה מהיהודים בשושן שידעו את האמת על גדולת מרדכי ואסתר ופעלו באופן אקטיבי [מגילת סתרים].
מטרת התאספותם הייתה ממוקדת: לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, כלומר לשבור ולהפר את תוכניותיהם של אלו שרצו להרע להם [עמנואל הרומי]. רוב הפרשנים מדגישים כי היהודים לא פגעו באיש ללא הבחנה, אלא כיוונו את פגיעתם אך ורק כלפי אויביהם המובהקים, והם אף הכריזו על כך בפומבי כדי להרגיע את שאר האוכלוסייה [מגילת סתרים, שלום אסתר]. יש המזהים את "מבקשי רעתם" כזרע עמלק, שהיהודים הצטוו למחות את זכרם עוד לפני בניית בית המקדש [מגילת סתרים].
כתוצאה מגישה ממוקדת זו, וְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְנֵיהֶם – ביטוי שבחלק מכתבי היד והמסורות העתיקות מופיע בגרסה בִּפְנֵיהֶם [מנחת שי]. אף אדם, בין אם מדובר באדם פשוט ובין אם באדם חשוב [שלום אסתר], לא החזיק מעמד ולא העז לערער על פקודת המלך [עמנואל הרומי].
הסיבה לחוסר ההתנגדות מוסברת במילים כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עַל־כָּל־הָעַמִּים. עמי הארץ, שחלקם היו קרובים לעמלק, יכלו תיאורטית לנצל את הבלבול ולטעון שפקודת ההשמדה הראשונה של המלך עדיין בתוקף, אך ה' התערב והטיל עליהם פחד משתק כדי לאפשר את השמדת עמלק [יוסף אבן יחיא]. בנוסף, בעקבות גאוותו של המן, ה' נטע בלב שאר האומות שנאה כלפי תומכיו העמלקים, ולכן הם שמחו לאידם והחרישו [מגילת סתרים]. הפחד נבע גם מסיבות פוליטיות: ההמונים ראו שהיהודים זוכים כעת לגיבוי מלא מצד שרי המלך וחיל הצבא בערים הגדולות, ולכן חששו להתעמת איתם [מלבי"ם]. רק לאחר שהיהודים נוכחו לדעת שאיש אינו מעז לעמוד מולם, הם הבינו שהאגרות השניות אכן התקבלו כאמת מוחלטת, ואז עברו מהתגוננות פסיבית לפגיעה יזומה בשונאיהם [מגילת סתרים].