לאחר שהמלך מציג בפני אסתר את נתוני ההרוגים ביום הראשון, היא מנצלת את רצונו הטוב להשביע את רצונה, ומבקשת להאריך את תוקף פקודת ההגנה ביום נוסף בעיר שושן, ולתלות את בני המן בפומבי. בקשה זו נועדה להשלים את המלאכה, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני והתודעתי.
הפרשנים מסבירים מדוע נדרש יום נוסף. אסתר הבינה כי אויבים רבים, ובראשם הגרעין הקשה של מנהיגי זרע עמלק, עדיין נותרו בחיים, שכן ביום הראשון היהודים חששו מהשלטונות ולא העזו לכלותם לגמרי [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, עמנואל הרומי]. בנוסף, יש לשים לב לשינוי במיקום: בעוד שביום הראשון הלחימה התרחשה בעיקר באזור הארמון, אסתר מבקשת כעת רשות להילחם בְּשׁוּשָׁן – בעיר עצמה. היא צפתה שכאשר היהודים ישובו לבתיהם בעיר, קרובי ההרוגים יבקשו לנקום את דמם, ולכן נדרשה להם רשות חוקית, מעין הוראה בעל פה, להמשיך ולהגן על עצמם גם שם [מלבי"ם, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ].
ברובד הרוחני, אסתר הבחינה כי רוח הקודש, ששכנה בשושן בזכות הסנהדרין ומרדכי, נסתלקה עם גזירת ההשמדה. היא הבינה שהקדושה לא תוכל לחזור עד שטומאת האויבים תיעקר לחלוטין, ולכן דרשה יום נוסף לטיהור העיר [מגילת סתרים]. כמו כן, היא רצתה לנצל את חודש אדר, שבו מזלם של ישראל חזק, כדי לבטל לחלוטין את מזימתו של המן ולזכות בניצחון שיחבר בין ההצלה הפיזית לקיום הרוחני של התורה [מנות הלוי, מחיר יין].
באשר לבקשתה וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן יִתְלוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבני המן כבר נהרגו בקרב, ואסתר ביקשה לתלות את גופותיהם. עם זאת, ישנה דעה הסוברת כי הם רק נפצעו אנושות ממכת חרב, ואסתר ביקשה לתלות אותם רגע לפני שתצא נשמתם [מנות הלוי].
מטרת התלייה הייתה כפולה: ראשית, להראות בפומבי כי המלך תומך במעשי היהודים ורואה בהרוגים פושעים מורדים ולא קורבנות של מהומות אקראיות [ביאור שטיינזלץ]. שנית, להפיל אימה ופחד על שאר השונאים לבל יעזו לפגוע ביהודים בעתיד, ולהותיר קלון נצחי על משפחת המן [מלבי"ם, רלב"ג, יוסף אבן יחיא].
השימוש בה"א הידיעה במילים עַל־הָעֵץ (ולא "על עץ") מלמד כי הם נתלו כולם יחד על אותו עץ גבוה ומוכר שעליו נתלה המן אביהם [אבן עזרא].