לאחר ההצלה הגדולה והשמחה שפרצה בעקבותיה מיוזמת העם, עלה הצורך לקבע את הנס לדורות. המעבר מחגיגה של נדבה לחובה היסטורית נצחית דרש תיעוד מפורט ושכנוע של קהילות ישראל הפזורות ברחבי המלכות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מתייחס למגילת אסתר עצמה כמות שהיא [רש"י, יוסף אבן יחיא], הכוללת את עיקרי המאורעות שאירעו [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. בשלב זה, הכתיבה נעשתה על ידי מרדכי לבדו [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
הפרשנים מסבירים מדוע היה צורך לכתוב את השתלשלות העניינים המלאה. היהודים שחיו הרחק משושן הבירה לא הבינו את גודל הסכנה ואת עוצמת הנס. הם נטו לחשוב שהגזרה המקורית נועדה רק לשלול את רכושם, או שהמלך פשוט חזר בו בגלל אשתו המלכה. לכן, מרדכי פירט את המאורעות כדי להבהיר שהגזרה הייתה להשמדה מוחלטת, שאסתר שמה את נפשה בכפה, ושההצלה כולה מאת ה' [אלשיך]. בנוסף, היהודים בערי השדה לא ידעו שפקודת ההשמדה של המן מעולם לא בוטלה רשמית, אלא רק נוטרלה בשל הפחד שמרדכי הפיל על השרים, ולכן היה צורך להסביר להם שגם הם היו בסכנת חיים ממשית [מלבי"ם].
הפעולה של וַיִּשְׁלַח סְפָרִים נועדה ללוות את המגילה באגרות אזהרה, כדי להפוך את השמחה של השנה הראשונה לחובה קבועה, שכן מעשהו של אדם המצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה [מנות הלוי]. מטרת האגרות הייתה לקבוע את ימי הפורים לימי משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים [צאינה וראינה], ולא רק כזיכרון היסטורי עתיק, אלא כדי שבכל שנה יחגגו היהודים כאילו הנס מתרחש ממש היום [מגילת סתרים]. כמו כן, התיעוד נועד לשמש אות אזהרה לדורות לבל יעזו מורדים לדבר סרה בה' ובעמו [יוסף אבן יחיא].
פרט מעניין שעולה מן האגרות נוגע לסדר השבחים המוכר בפורים. בתחילה, היהודים במדינות הרחוקות ידעו רק על מפלתו של המן ולכן קיללו אותו, אך לא ידעו מי הביא את הישועה. רק כאשר הגיעו אליהם ספריו של מרדכי הם הבינו את תפקידו בהצלה, והחלו לברך גם אותו. משום כך התקבע המנהג להקדים ולומר ארור המן ורק לאחר מכן ברוך מרדכי [צאינה וראינה].
מבחינת מסורת כתיבת התיבות בפסוק, המילים הַקְּרוֹבִים וכן וְהָרְחוֹקִים נכתבות שתיהן בכתיב מלא, עם האות ו' [מנחת שי].