לאחר ההצלה הגדולה מגזרת ההשמדה, החלו היהודים לחגוג את ישועתם באופן ספונטני. הכתוב מבחין בין תושבי הערים הפתוחות לבין תושבי שושן והערים המוקפות, ומפרט את דרכי השמחה שקבעו לעצמם, אשר לימים יהוו את התשתית לחג הפורים.
המונח הַפְּרָזִים או בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת מתייחס לתושבי ערי המישור הפרוצות, שאין להן חומה או מבצר [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. המילה וּמִשְׁלֹחַ (אשר מופיעה בחלק מהנוסחאות בכתיב מלא ובחלקן בכתיב חסר [מנחת שי]) משמשת כשם עצם המתאר את פעולת השליחה [רש"י, אבן עזרא], והמילה מָנוֹת מכוונת לחלקים של מאכל מוכן [אבן עזרא].
הפרשנים מסבירים כי יוזמת השמחה הגיעה מהיהודים עצמם, עוד בטרם נשלחה איגרתו של מרדכי. תושבי ערי הפרזות היו חשופים לסכנה גדולה בהרבה, שכן לא חנו בעריהם כוחות מצבא המלך שיכלו לסייע להם, בניגוד לערים המוקפות. משום כך, כאשר נחו מאויביהם ביום הארבעה עשר באדר, תחושת ההצלה שלהם הייתה עזה במיוחד, והם קיבלו על עצמם לעשותו מיד ליום שמחה [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, שטיינזלץ]. לעומתם, בשושן שבה היה מוקד הנס ובה ישבו גדולי העמלקים, נמשכה הלחימה יום נוסף, ולכן המוקפים נחו וחגגו רק ביום החמישה עשר [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבחנה בין ערים פרוזות למוקפות אינה נקבעת לפי מצבן בימי אחשורוש, אלא לפי מצבן מימות יהושע בן נון. קביעה זו נועדה לחלוק כבוד לארץ ישראל, שעריה היו חרבות באותה עת, ולתת להן חשיבות שווה לעיר המפוארת שושן. בנוסף, יהושע בן נון היה המנהיג הראשון שנלחם בעמלק, אבי משפחתו של המן [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה].
הכתוב מונה ארבעה ביטויים של חגיגה: שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת. מספר פרשנים [אלשיך, מגילת סתרים] מצביעים על כך שארבעת המרכיבים הללו תוקנו כמשקל נגד מדויק לארבע פעולות האבל שגזרו על עצמם היהודים קודם לכן, שהן אבל, צום, בכי ומספד. ה"שמחה" באה תחת הבכי, ה"משתה" תחת הצום, ו"יום טוב" תחת האבל. הפעולה של וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ באה תחת המספד, שכן כשם שהמספד נעשה באסיפת אנשים המשתתפים בצער זולתם, כך משלוח המנות מבטא חיבור, אהבה והחזקת טובה הדדית. מעשה זה נועד לתקן את הפירוד בעם שעליו הצביע המן באומרו "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", ולהראות שהגאולה באה בזכות האחדות והערבות ההדדית.
היהודים הפרוזים החליטו מיוזמתם להגדיר את יום ניצחונם כוְיוֹם טוֹב, שמשמעותו איסור עשיית מלאכה ולבישת בגדים חגיגיים [יוסף אבן יחיא]. הם עשו זאת משום שסברו שהנס הוא תחילתה של גאולה שלמה, בדומה ליציאת מצרים, וכן מפני שחשבו שחטאם המקורי היה ההנאה מסעודת אחשורוש, ולכן ביקשו לתקן זאת באמצעות יצירת סעודת מצווה של יום טוב [מגילת סתרים].
אולם בהמשך הדברים, מרדכי וחכמים ביטלו את איסור המלאכה של ה"יום טוב", משום שביטול ממלאכה גורם לחסרון כיס ופוגע באביונים. תחת זאת, המיר מרדכי את ה"יום טוב" במצוות "מתנות לאביונים". מרדכי הבין שהחטא האמיתי של העם היה ההשתחוויה לצלם, חטא של חילול ה' שדורש כפרה דרך מידת הרחמים והצדקה, וכן שהנס היה הצלה גופנית בלבד ולא גאולה רוחנית שלמה המצדיקה קביעת איסור מלאכה לדורות [אלשיך, מלבי"ם, מגילת סתרים].
ברובד הרעיוני, יש המפרשים את העיר הפרזית כמשל לאדם שאינו שלם בתכלית, החשוף לפגיעת היצר הרע המשול להמן. מטרת השמחה והמשתה בפורים היא להגיע לשכרות שבה האדם מתנתק מאחיזת היצר, עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי [מחיר יין].