תארו לעצמכם שהייתם בסכנה גדולה, וברגע שהיא חלפה הרגשתם צורך פשוט לקפוץ ולחגוג. זה בדיוק מה שקרה ליהודים באותו הזמן. ברגע שניצלו, הם התחילו מיד לשמוח. היהודים שחיו בערים פתוחות, ללא חומות מגן מסביבן, נקראים הַפְּרָזִים שגרים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת. מכיוון שלא הייתה להם חומה שתשמור עליהם, הם היו בסכנה גדולה יותר. לכן, כשהם סוף סוף נחו מהאויבים ביום ארבעה עשר בחודש אדר, תחושת ההקלה שלהם הייתה כל כך חזקה שהם קבעו את היום הזה מיד ליום של חגיגה. אגב, כדי לדעת איזו עיר נחשבת מוקפת בחומה, בודקים איך העיר הייתה נראית עוד בימי יהושע בן נון, וזה כדי לתת כבוד מיוחד לארץ ישראל.
היהודים החליטו לחגוג בארבע דרכים, שכתובות בפסוק: שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת. המילה מָנוֹת מתארת חלקים של אוכל שהוא כבר מוכן לאכילה. אבל למה בעצם לשלוח אוכל אחד לשני? המן הרשע אמר על היהודים שהם עם מפוזר ומפורד, כלומר עם שאין בו אחדות. על ידי שליחת המנות, היהודים הראו בדיוק את ההפך. הם הראו שהם מחוברים, אוהבים ודואגים זה לזה, ושההצלה באה להם בזכות האחדות. בהתחלה, היהודים רצו לקבוע את היום הזה בתור יוֹם טוֹב, שזה אומר יום שבו לובשים בגדים חגיגיים ואסור לעבוד בו בכלל. אבל מרדכי הבין שאם אנשים לא יעבדו, העניים יפסידו כסף ולא יהיה להם ממה לחיות. לכן, במקום לאסור על עבודה, הוא קבע שעלינו לתת מתנות לאביונים, כדי לתקן את המצב על ידי חסד וצדקה, וכך כולם יוכלו לשמוח יחד.