קביעת חג הפורים לדורות אינה אחידה לכלל העם, אלא מפוצלת לשני מועדים שונים. חלוקה זו משקפת את המציאות ההיסטורית של ימי הלחימה, ואת הרגע המדויק שבו חלפה הסכנה הקיומית והושגה מנוחה שלמה.
המילה לְקַיֵּם משמעותה לקבוע באופן מוחלט את חגיגות הניצחון כימי חג קבועים [ביאור שטיינזלץ], ומבחינה דקדוקית היא שייכת לבניין הכבד והדגוש [אבן עזרא].
הציווי להיות עושים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר... וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר אינו אומר שכל יהודי מחויב לחגוג במשך יומיים רצופים. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שהאומה בכללותה תחגוג את שני הימים הללו, אך בחלוקה לפי מקומות: תושבי ערי הפרזות יחגגו ביום הארבעה עשר, ואילו תושבי שושן והערים המוקפות יחגגו ביום החמישה עשר [עמנואל הרומי, יוסף אבן יחיא].
הסיבה להבדל בתאריכי החגיגה נובעת ממהלך האירועים. גזרתו המקורית של המן נועדה להשמיד את היהודים החל מיום השלושה עשר, אך לא הוגבלה רק ליום זה, כך ששונאי ישראל יכלו להמשיך לפגוע בהם גם בימים שלאחר מכן. לעומת זאת, אישור ההגנה העצמית שניתן ליהודים הוגבל ליום השלושה עשר בלבד. בערי הפרזות, לאחר שהיהודים נלחמו ביום השלושה עשר, הם המתינו לראות מה יקרה למחרת. כאשר ראו שביום הארבעה עשר האויבים לא קמו עליהם, הבינו שהסכנה חלפה לחלוטין וקבעו את יום זה ליום שמחה. בשושן הבירה, לעומת זאת, הלחימה נמשכה גם ביום הארבעה עשר, ולכן המנוחה והשמחה הגיעו רק ביום החמישה עשר [מלבי"ם].
מדוע, אם כן, נקבע שכל הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון יחגגו ביום החמישה עשר יחד עם שושן? גישה אחת מסבירה שהדבר נועד לתת כבוד ליהודי אותו הדור ולמעשיהם [אבן עזרא]. גישה עמוקה יותר קושרת זאת לירושלים ולבית המקדש; מכיוון שעלייתו של המן לגדולה נבעה מכך שביטל את בניין המקדש, ראוי היה שמפלתו תצוין במתן כבוד מיוחד לירושלים. לכן, קביעת חגיגות החמישה עשר בערים המוקפות מימי יהושע נועדה לעשות זכר וליקר את ארץ ישראל וירושלים, שהיא שורש העניין כולו [נחל אשכול].