אסתר, פרק ט׳, פסוק כ״ג

חגיגת הניצחון הספונטנית על הצלת העם הופכת לתקנה מחייבת לדורות, כאשר האומה כולה מתאחדת כגוף אחד, ולכן נאמר בלשון יחיד כי וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים על עצמם את החג בשמחה, באופן אישי ובאחדות מוחלטת. הסכמת העם מורכבת משני רבדים, כאשר תחילה הם אישרו אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת ביוזמתם מיד לאחר הנס, כשקיימו ימי משתה ושמחה בערי הפרזות. אל ההודאה הטבעית הזו התווסף וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם, אשר עיגן את החגיגה כחובה שנתית לדורות גם לתושבי הערים המוקפות חומה, והוסיף מצוות של קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים שהן חסד ללא ציפייה לתמורה. איגרותיו של מרדכי חשפו בפני העם את ההשגחה העליונה שהסתתרה מאחורי גורל הפור, ומכוח סמכותו הרוחנית קיבלו עליהם כלל ישראל בכל מקום את התקנה.