יצא לכם פעם להרגיש פחד גדול או עצב, ופתאום, ברגע אחד, הכל התהפך והפך לחגיגה ענקית? זה בדיוק מה שקרה ליהודים בחודש אדר. החודש הזה השתנה לגמרי מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, כלומר מצער ופחד להצלה משמחת, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, ממצב של חוסר אונים להתרוממות רוח מיוחדת וקדושה.
כדי לזכור את המהפך המדהים הזה, אנחנו מצווים להפוך את הימים האלו לימי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. המילה מִשְׁתֶּה מזכירה לנו לערוך סעודה חגיגית, כי אם תחשבו על זה, כל הנסים הגדולים במגילת אסתר קרו בזמן סעודות ומשתאות. אבל השמחה שלנו לא יכולה להיות שלמה אם אנחנו חוגגים רק עם עצמנו. לכן, אנחנו מקיימים גם וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. אנחנו שולחים מנות אוכל לחברים ונותנים מתנות לעניים. המילה לָאֶבְיֹנִים מגיעה מהמילה "אבה", שפירושה לרצות, כי העני רוצה וזקוק לדברים שאין לו מספיק כסף לקנות.
יש סיבה עמוקה ויפה למצוות החברתיות האלה. המן ניסה לפגוע בעם ישראל ולפרק את האחדות שלנו. הניצחון האמיתי שלנו עליו הוא להראות עד כמה אנחנו מחוברים, חברים טובים ואוהבים אחד את השני. כשאנחנו משמחים את החברים שלנו, ובעיקר כשאנחנו דואגים שגם לעניים יהיה מספיק כדי לערוך סעודת פורים, אנחנו מוכיחים שאנחנו עם אחד ומאוחד שדואג לכולם.