האם קרה לכם פעם שהייתם במתח גדול, ורק כשהכול נגמר הרגשתם שאתם יכולים סוף סוף לנשום לרווחה ולנוח? ביום השלושה עשר בחודש אדר, היהודים נאלצו להילחם כדי להגן על חייהם מפני האויבים. זה דרש מהם מאמץ גופני אדיר, ולכן המילה וְנ֗וֹחַ מתארת את המנוחה האמיתית שהם היו חייבים לעצמם אחרי הקרב. אבל אולי תשאלו את עצמכם למה הם לא התחילו לחגוג את ההצלה שלהם מיד באותו היום? הסיבה היא שבלב שלהם עדיין לא הייתה מנוחה. גם כשהלחימה נפסקה, הם היו מלאים בפחד ודאגה. הם חששו שאולי בבוקר יגיעו קרובי המשפחה של האויבים כדי להמשיך לתקוף אותם, ולכן הם נשארו לעמוד על המשמר. רק ביום הארבעה עשר, כשהם ראו שה' שומר עליהם ונתן להם שקט מוחלט מכל הכיוונים, הפחד נעלם לגמרי. רק אז, כשהם הרגישו בטוחים באמת, הם יכלו לשמוח מכל הלב. בגלל זה דווקא יום הארבעה עשר נבחר להיות יום של מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
אסתר, פרק ט׳, פסוק י״ז
בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.