חשבתם פעם איך זה מרגיש להיות רחוקים מאוד מהמקום שבו קורים כל הדברים החשובים? המילים וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים מספרות לנו על היהודים שחיו בכפרים ובערים הפתוחות בכל רחבי הממלכה הפרסית הענקית. בניגוד ליהודים בשושן הבירה, להם לא הייתה הגנה, ולכן הם היו חייבים להתאסף יחד במטרה של וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם, כלומר פשוט להתגונן ולהציל את החיים שלהם מפני מי שרצה לפגוע בהם.
בהתחלה הם רק רצו להגן על עצמם, אבל המצב השתנה במהירות. הם הרגישו וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם. זה לא אומר שהם הלכו לנוח, אלא שכבר באותו יום הם הרגישו הקלה גדולה ושקט. האויבים שלהם פשוט פחדו לתקוף אותם! כשהיהודים ראו שהאויבים חלשים ושה׳ שומר עליהם, הם יצאו להילחם ולהכניע את אותם אנשים שבאמת שנאו אותם מאוד, וניצחו אותם כדי להסיר את הסכנה לגמרי.
למרות הניצחון הגדול שלהם, יש משהו מדהים שהם עשו. הכתוב אומר כי וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם. הם לא לקחו שום רכוש, שלל או כסף מהאנשים שניצחו. למה הם ויתרו על זה? מרדכי ביקש מהם במפורש לא לקחת כלום. הוא רצה שכל העולם יראה שהיהודים נלחמו יחד רק כדי להציל את החיים שלהם ולעצור את הרוע, ולא כדי להרוויח כסף או רכוש. כך הם עשו מעשה אצילי וקידשו את שם ה׳ בעולם.