תארו לעצמכם שאתם מתעוררים ליום מתוח מאוד, יום שבו אף אחד לא יודע מה בדיוק עומד לקרות. זה היה המצב בשלושה עשר בחודש אדר. באותו זמן היו שתי אגרות שונות מהמלך: הפקודה הראשונה של המן שרצתה לפגוע ביהודים, והפקודה השנייה של מרדכי שהרשתה ליהודים להגן על עצמם. המילים אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת מתארות את המצב המבלבל הזה, שבו לשני הצדדים היה גיבוי ואישור מהמלך.
אויבי היהודים היו בטוחים בניצחונם. הכתוב אומר שזה קרה בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם. המילה שִׂבְּרוּ פירושה קיוו וציפו. המן בחר בכוונה בחודש אדר, החודש האחרון בשנה, כי הוא חשב שזה מסמל את הסוף של עם ישראל. הוא גם שמח שמשה רבנו נפטר בחודש זה וחשב שהיהודים נשארו ללא הגנה. אבל הוא טעה טעות גדולה, כי דווקא הזכות והתפילות של משה הם אלו ששמרו עליהם.
ואז קרה הנס הגדול: וְנַהֲפוֹךְ הוּא. המילים האלו מתארות היפוך מוחלט של המציאות. המצב התהפך לגמרי, ובניגוד לכל היגיון, היהודים הם אלו שניצחו. בסוף נאמר אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. המילה הֵמָּה מדגישה את גודל הנס, כי היהודים ניצחו בכוחם שלהם, בעצמם, בלי להזדקק לעזרה מאף עם אחר.