תלייתו של המן והעברת טבעת המלך למרדכי לא פתרו את סכנת ההשמדה שריחפה מעל ראשם של היהודים. איגרות המוות נותרו בתוקף, וחוקי פרס ומדי, אשר אינם ניתנים לביטול, הפכו את הצלת העם לאתגר משפטי ומדיני כמעט בלתי אפשרי [יוסף אבן יחיא]. משעבר זמן והמלך לא קרא לה, הבינה אסתר שעליה לסכן את חייה בשנית ולהיכנס אל החצר הפנימית ללא הזמנה, שכן ללא מעשה זה לא תהיה תקומה לישראל [רלב"ג, מנות הלוי].
הפרשנים מסבירים כי אסתר חששה שהמלך, אשר כבר העניק לה את בית המן, יראה בכך פיצוי מספק ויסרב להיענות לבקשתה המרכזית – ביטול הגזרה [מלבי"ם, צאינה וראינה]. מעבר לכך, בקשה ממלך פרסי לחזור בו מכתב חתום בטבעתו מהווה פגיעה חמורה בכבודו. משום כך, לא היה די בטיעונים הגיוניים בלבד. אסתר שילבה פנייה שכלתנית, וַתְּדַבֵּר, יחד עם התבטלות רגשית מוחלטת: וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו, וַתֵּבְךְּ ווַתִּתְחַנֶּן [מלבי"ם, אור חדש]. המילה וַתִּפֹּל נכתבה בכתיב חסר (ללא האות וי"ו), לרמוז כי הנפילה לא הייתה מחויבת המציאות, אלא נעשתה מתוך שפלות דעת וענווה יתרה [מנות הלוי], ומרצונה החופשי [אבן עזרא].
כדי שלא לפגוע בכבוד המלך, אסתר ניסחה את דבריה בחוכמה. היא ביקשה לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן, כלומר לבטל את עצתו הרעה [רש"י], ותלתה את האשמה כולה בהמן, כאילו מדובר במזימה אישית שלו ולא בצו מלכותי רשמי [אור חדש, ישע אלהים].
הפרשנים עומדים על הכפילות בבקשתה של אסתר לבטל גם את רָעַת הָמָן וגם את מַחֲשַׁבְתּוֹ, ומציעים לכך מספר כיוונים:
גישה אחת מבחינה בין ההווה לעתיד. "רעת המן" מתייחסת לסבל המיידי של היהודים, שכן מרגע פרסום הגזרה החלו אויביהם להתעמר בהם ולשדוד אותם מדי יום. לעומת זאת, "מחשבתו" מכוונת לאיגרות החתומות ולסכנת ההשמדה המיועדת להתרחש בעתיד [מלבי"ם, מנות הלוי].
גישה שנייה קושרת זאת לסוגי האיגרות ששלח המן. "רעת המן" רומזת לאיגרות הגלויות שנשלחו לכלל העמים וקראו להם להיות מוכנים למלחמה, בעוד "מחשבתו" מתייחסת לאיגרות הסודיות והמפורטות שנשלחו לשרי המדינות ובהן ההוראה המפורשת להשמיד את היהודים [צאינה וראינה].
גישה שלישית רואה בכך הבחנה בין כוונתו המקורית של המן לבין מה שביצע בפועל. בתחילה המן רק "חשב" וביקש מהמלך לאבד את היהודים מבחינה כלכלית או כללית, אך בפועל הוא החמיר את "רעתו" וכתב באיגרות הוראה משולשת: להשמיד, להרוג ולאבד. אסתר התחננה לבטל את כל רובדי הגזרה [אלשיך].
לבסוף, הוספת התואר הָאֲגָגִי אינה מקרית. אסתר ביקשה להזכיר למלך כי אין מדובר בסכסוך נקודתי של אדם אחד, אלא בשנאה עתיקת יומין של זרע עמלק לישראל. לכן, תלייתו של המן לבדה אינה מספקת, ויש לעקור מן השורש את הרעה כדי למנוע משאר תומכיו העמלקים להוציא את זממם אל הפועל [אור חדש, רלב"ג].