אסתר, פרק ח׳, פסוק ג׳

קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שפתרתם בעיה ענקית, ואז גיליתם שהחלק הכי קשה עדיין לפניכם? זה בדיוק מה שקרה לאסתר המלכה. המן אמנם כבר לא היה בסביבה, אבל האיגרות שכתב נגד היהודים עדיין היו קיימות. בחוקים של פרס, אי אפשר פשוט לבטל מכתב שהמלך חתם עליו. אסתר הבינה שהיא חייבת לסכן את חייה שוב ולהיכנס אל המלך בלי הזמנה, כי אחרת העם שלה עדיין בסכנה. היא חששה שהמלך יחשוב שזה מספיק שהוא העניק לה את הבית של המן, ושזה פוגע בכבודו שמבקשים ממנו לחזור בו מהחלטה. לכן, היא פעלה בחוכמה. היא גם דיברה אליו בהיגיון, וַתְּדַבֵּר, וגם הראתה לו כמה היא שבורה ועצובה, ולכן וַתִּפֹּל לפני רגליו, וַתֵּבְךְּ וגם וַתִּתְחַנֶּן. המילה וַתִּפֹּל נכתבה חסרה באותיות, כדי ללמד אותנו שאסתר לא נפלה בטעות, אלא בחרה לעשות זאת מתוך ענווה גדולה כדי לבקש רחמים. כדי לא להעליב את המלך, אסתר ביקשה לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן. היא תלתה את כל האשמה בהמן בלבד, כאילו זו הייתה רק מזימה פרטית שלו. היא ביקשה לבטל שני דברים, גם את רָעַת הָמָן, שזה הסבל וההצקות שהיהודים עברו באותו רגע בגלל ההוראות שלו, וגם את מַחֲשַׁבְתּוֹ, שזו הסכנה הגדולה שעדיין חיכתה להם בעתיד. ולמה היא קראה לו המן הָאֲגָגִי? אסתר רצתה להזכיר למלך שזו לא סתם מריבה קטנה של אדם אחד, אלא שנאה ישנה מאוד של המשפחה של המן לעם ישראל. לכן לא מספיק שהמן איננו, אלא חייבים לעקור את כל התוכנית הרעה שלו מהשורש, כדי שאף אחד מהתומכים שלו לא ינסה להמשיך אותה.