ברגע קריטי בארמון, ניצב המלך מול דילמה משפטית ופוליטית סבוכה: חוקי האימפריה אינם מאפשרים לבטל גזירה שנחתמה בטבעת המלך, אך עליו למצוא דרך להציל את העם היהודי מהשמדה. תשובתו לאסתר ולמרדכי חושפת אסטרטגיה מורכבת המשלבת לוחמה פסיכולוגית, התחכמות משפטית והפגנת כוח פומבית.
המלך פונה ישירות, ללא מתווכים ומתוך חיבה, לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, אשר נוכח במעמד זה ומחזיק כעת בטבעת המלך [שלום אסתר, ביאור שטיינזלץ]. אסתר, שרויה בחרדה, ביקשה לבטל לחלוטין את הספרים הראשונים, אך המלך מבהיר כי הדבר בלתי אפשרי מבחינה חוקית, ולכן הוא מציע פתרון חלופי המבוסס על הרתעה [אור חדש, יוסף אבן יחיא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך משתמש במפלתו של המן כמסר ברור לכל עמי האימפריה. באומרו הִנֵּה בֵית־הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וכן וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל־הָעֵץ, הוא יוצר עובדה מוגמרת. העברת נכסיו של האיש החזק בממלכה לידי אסתר, והוצאתו הפומבית להורג במיתה מפורסמת, מהוות הוכחה ניצחת לכך שרצון המלך השתנה. המלך מדגיש שהמן נתלה עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדוֹ ביהודים, מילה הנכתבת "ביהודיים" אך מבוטאת ונקראת בַּיְּהוּדִֽים [מנחת שי]. צעד זה נועד להטיל אימה על שונאי ישראל, ובמיוחד על תושבי שושן, למען יבינו שכל מי שיעז לפגוע ביהודים – דינו יהיה כדין המן. בכך, המלך מנטרל את הסכנה המיידית ללא צורך לבטל רשמית את הגזירה [רש"י, אלשיך, מנות הלוי, ראשון לציון].
בנוסף להרתעה, דברי המלך משרתים מטרות אישיות ופוליטיות. כלפי אסתר, הענקת בית המן נועדה להפיג כל חשש שאולי המלך עדיין כועס עליה על שנכנסה אליו ללא רשות או על שהזמינה את המן למשתה [מנות הלוי]. כלפי חוץ, המלך מנצל את ההזדמנות כדי לנקות את עצמו מאשמה; הוא תולה את קולר שליחת היד ביהודים בצווארו של המן בלבד, ומשכיח באלגנטיות את מעורבותו שלו עצמו בגזירה [ביאור שטיינזלץ]. רובד עמוק יותר מציע כי למלך הייתה טינא ישנה כלפי המן על שייעץ לו להרוג את ושתי. כעת, נתינת בית המן לאסתר, יורשתה של ושתי, סוגרת מעגל אישי, אף שהסיבה הרשמית והפומבית לתלייה נותרת הפגיעה ביהודים [חומת אנך].
למרות ההרתעה, עדיין נדרש פתרון משפטי לאגרות הראשונות המורות על השמדת היהודים. הפרשנים מציגים מספר דרכים שבהן המלך מנחה את מרדכי ואסתר לפעול:
גישה אחת מסבירה שהמלך מציע לטעון לזיוף. האגרות החדשות יכריזו שהמן זייף את הצווים הראשונים ופעל על דעת עצמו מתוך שנאה. תלייתו של המן תשמש כהוכחה חותכת לזיוף זה, וכך יוכלו השרים להתעלם מהאגרות הראשונות מבלי לפגוע בכבוד המלכות [אבן עזרא, צאינה וראינה, מנות הלוי].
גישה שנייה, מבריקה מבחינה תחבירית, טוענת שהאגרות החדשות לא יסתרו את הראשונות, אלא יפרשו אותן מחדש. באגרות הראשונות נכתב להשמיד את "היהודים", מבלי להבהיר מי המשמיד. האגרות החדשות יבהירו כי היהודים אינם האובייקט המושמד, אלא הנושא – הם אלו שישמידו את אויביהם [מלבי"ם, ראשון לציון].
גישה שלישית גורסת כי המלך פשוט מאשר מעין מלחמת אזרחים חוקית. שתי האגרות יישארו בתוקף: לאויבים מותר לתקוף, וליהודים מותר להתגונן ולהרוג את תוקפיהם. אולם, לאור תמיכתו הגלויה של המלך ביהודים ומפלתו של המן, ברור לכל כי שרי המלך יעמדו לצד היהודים, והאויבים יפחדו להרים את ידם [מלבי"ם, מנות הלוי]. משום כך מעניק המלך למרדכי ולאסתר גיבוי מלא לנסח את האגרות החדשות כראות עיניהם.