יציאתו של מרדכי מארמון המלך מהווה את נקודת השיא של המהפך במגילה. הופעתו הפומבית בבגדי תפארת מסמלת את ניצחון הצדק ואת התשועה. הפרשנים מציינים כי מרדכי, בענוותנותו ובמסירותו, סירב לקבל על עצמו גינוני מלכות או לשמוח כל עוד עמו היה נתון בסכנה. לכן, הוא המתין בתוך הארמון עד שספרי ההצלה ייחתמו ויישלחו לכל קצוות הארץ, ורק אז יצא החוצה כדי להראות את ניצחונו ולהטיל יראה [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, ישע אלהים].
המלבושים המפוארים שבהם יצא מרדכי מתוארים כגמול מאת ה' בבחינת מידה כנגד מידה, המהפך לחלוטין את סממני האבלות שבהם הופיע קודם לכן [אלשיך, שלום אסתר]. הוא יצא בלבוש מלכות, בגדים הראויים למלך או אף בגדיו של המלך עצמו [עמנואל הרומי, צאינה וראינה], תחת שק האבלות שלבש. לבוש זה היה עשוי מתכלת וחור. התכלת הוא צבע יוקרתי המופק מדם החילזון, והחור הוא אריג לבן ומשובח או משי [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. לבישת שני סוגי הבגדים הללו יחד באה כנגד קריעת בגדיו לשניים בשעת צרתו [שלום אסתר].
על ראשו הונחה עטרת זהב גדולה, שבאה להחליף את האפר שזרק על ראשו [אלשיך, שלום אסתר]. גישה ייחודית מציעה שהעטרת כלל לא הונחה על ראשו מפאת כובדה, אלא הייתה קבועה על גבי חופה מפוארת שנישאה מעליו [יוסף אבן יחיא]. בנוסף, הוא התעטף בתכריך בוץ וארגמן. התכריך הוא מעיל עליון או טלית שמתעטפים בהם [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. הבוץ הוא פשתן מצרי דק ויקר, והארגמן הוא אריג הצבוע באדום [יוסף אבן יחיא]. יש הסבורים כי תכריך זה הונח דווקא על ראשו [רלב"ג]. מבחינה רעיונית, חמשת פריטי הלבוש הללו מסמלים מעטפת שלמה של כבוד המשקפת את שלמות מידותיו, שכלו ומעמדו של מרדכי, וכן רומזים למעלות רוחניות עליונות שזכו להן ישראל באותה עת [אור חדש, מחיר יין, מנות הלוי].
הופעתו של מרדכי חוללה שינוי עמוק באווירת העיר: והעיר שושן צהלה ושמחה. תיאור זה עומד בניגוד מוחלט למבוכה שאחזה בעיר בעת גזירת המן. באשר לזהות השמחים, ישנה מחלוקת. גישה אחת סבורה כי השמחה מתייחסת ליהודי שושן בלבד, שראו את נציגם עולה לגדולה [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגם תושביה הגויים של העיר שמחו. שמחתם נבעה מאהבת הצדק והאמת, מהגילוי שהמלכה היא בת למשפחת מלוכה מיוחסת, ומרצונם להפגין אהדה ותמיכה ביהודים לאחר שהוסר איום החמס של המן [מלבי"ם, אלשיך, יוסף אבן יחיא, ישע אלהים, מנות הלוי].
הפרשנים מדייקים בשימוש בשתי המילים לתיאור השמחה. צהלה מבטאת את השמחה החיצונית הניכרת בהארת הפנים ובהרמת הקול כצהלת סוסים, בעוד ששמחה מתייחסת לתחושת האושר הפנימית שבלב. מאחר ששושן הייתה עיר מלוכה, התושבים נמנעו מלצאת בריקודים ובמחולות פומביים פן יגרמו לקנאה ויכעיסו את המלך, ולכן ביטאו את אושרם בהארת פנים ובשמחת הלב בלבד [אבן עזרא, מגילת סתרים]. ברובד העמוק יותר, שמחה זו ביטאה גם את קבלתה המחודשת והמרצון של התורה על ידי עם ישראל [נחל אשכול, חומת אנך].