יצא לכם פעם לצאת לטיול ארוך עם אוהלים ולחכות כבר לרגע שבו תגיעו למקום קבוע שבו תוכלו לנוח? אברם היה רגיל לנדוד ממקום למקום. התורה משתמשת במילה וַיֶּאֱהַל כדי לתאר איך הוא היה מעביר את האוהלים שלו ונוטה אותם בכל פעם בתחנה אחרת, עד שהתקרב ליעד שלו. אבל עכשיו, משהו משתנה. אחרי שה' אמר לו להתהלך בארץ, אברם מבין שהגיע הזמן להפסיק לנדוד ולהקים לעצמו מקום מגורים קבוע. לכן כתוב וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב, הוא הגיע לאזור חברון והחליט להשתקע שם.
אברם בחר לגור ליד חורשת עצים שנקראת בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. אולי תחשבו שממרא הוא שם של עיר או מקום, אבל האמת היא שזה השם של האיש שהיה הבעלים של השטח הזה. הדבר הראשון שאברם עושה בביתו החדש הוא וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'. הוא בנה אותו כדי להגיד תודה רבה לה' על כל ההבטחות הטובות שקיבל. דרך המזבח הזה, אברם גם רצה ללמד את כל האנשים מסביב להכיר את ה' ולהאמין בו, ולהראות את הקשר העמוק והטהור שלו לבורא, קשר שבא רק מתוך אהבה.