קרה לכם פעם שחזרתם מנסיעה ארוכה וישר הלכתם אל הפינה האהובה עליכם, המקום שבו הכי נוח לכם לחשוב ולהירגע? אחרי שאברם עובר את הניסיון הקשה במצרים וחוזר לארץ כנען, הוא לא סתם מטייל ממקום למקום. הוא בוחר לחזור בדיוק אל המקום הרוחני והמיוחד שלו. הוא מגיע אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, ממש לאותה נקודה על ההר שבה עבד את ה׳ בעבר.
התורה מספרת שהיה זה המקום שבו קבע את אוהלו בָּרִאשֹׁנָה. אף על פי שאברם בנה מזבח עוד קודם לכן בעיר שכם, המקום הזה היה הראשון שבו הוא נשאר לתקופה ארוכה. אברם מלמד אותנו כאן סוד חשוב: כדאי מאוד שיהיה לאדם מקום קבוע לתפילה, כי כשאנחנו נמצאים במקום מוכר שאנחנו רגילים אליו, קל לנו הרבה יותר להתרכז ולכוון את הלב אל ה׳.
כשאברם חוזר לשם, נאמר וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה׳. אברם לא רק התפלל בשקט לעצמו. הוא אסף את האנשים סביבו, דיבר איתם ולימד אותם על האמונה בה׳ כדי לפרסם את שמו בעולם. הוא ניצל את הרגע הזה כדי לעמוד ולהגיד תודה לה׳ על כך ששב ממצרים בשלום, ועל הברכה והעושר הרב שקיבל.