בראשית, פרק ל״ז, פסוק ד׳

כאשר וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו, הם הבינו שיעקב מאמין ליוסף על פניהם, וחששו שאהבה גלויה זו מסמנת שיוסף נבחר ליורש הבלעדי של ברכת ה' בעוד הם יידחו מהמשפחה. חרדה קיומית זו גרמה לכך שוַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ, ובעקבות זאת וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם. הם נמנעו מלדבר עמו בידידות, בין אם משום שסירבו להפגין צביעות ולהסתיר את שנאתם, ובין אם כדי להוכיח ליעקב שדיבותיו של יוסף נובעות מאיבה הדדית ולא מן האמת. הסבר אחר הוא שהם לא יכלו לשאת את דיבורו של יוסף עצמו, ופירשו את ברכות השלום שלו כצביעות וכמזימה נגדם. הנתק העמוק מרומז בכתיב החסר של המילה לְשָׁלֹֽם, המשקף את המציאות המשפחתית הפגומה ואת כוונתם הנסתרת לשלם לו רעה תחת רעה.