בראשית, פרק ל״ז, פסוק ל״ד

עם קבלת הבשורה המרה וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, כלומר את כל בגדי הכבוד שלו עד לבשרו החשוף, מתוך כאב על אובדן בנו ועל קריסת התשתית הרוחנית של השבטים שלא יכול היה להשלים עקב שבועתו ללבן. בנוסף וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו, כאשר עטה בגד שורט משיער עזים ישירות על חלציו כסמל לבנו, כאקט של אשמה ותשובה על ששלח אותו לסכנה, וכדי למנוע מעצמו שמחה. כך וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים, ובעוד שיש המפרשים זאת כשבעת ימי האבלות, הגישה המרכזית רואה בכך עשרים ושתיים שנות צער רצופות. תקופה ארוכה זו נקבעה על ידי ה' כעונש מידה כנגד מידה על עשרים ושתיים השנים שבהן נעדר יעקב מבית הוריו ולא קיים מצוות כיבוד אב ואם. בניגוד לשנות עבודתו למען רחל שהרגישו כימים אחדים, שנות האבל הללו הורגשו היטב כימים כבדים וממושכים של הפרעה חשוכה ובלתי פוסקת למהלך החיים.