בראשית, פרק ל״ז, פסוק ל״ה

כל צאצאיו של יעקב, ובהם גם כלותיו הנקראות כאן וְכׇל־בְּנֹתָיו, מתקבצים סביבו כדי להראות לו שעוד נותר לו על מי להישען. למרות זאת הוא וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, שכן באופן בלתי מודע נפשו מסרבת להתנחם על אדם שעודנו חי, אף שיעקב עצמו תולה את אבלו ברגשות אשמה ובכך שטרם הביא את בנו לקבורה. מתוך ייאושו הוא מצהיר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, כלומר ירד באבלו אל הקבר בגלל מות בנו, ומתוך חרדה שמא איבד את הבטחת ה' להינצל מגיהינום. יעקב נותר לבדו בבכיו מול משפחה הממשיכה בחייה, ולצדו בוכה גם יצחק שעליו נאמר וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו, אשר ידע ברוח הקודש שיוסף חי אך בכה על ייסורי בנו מבלי שיוכל לגלות לו את האמת בשל גזירת ה'.