קרה לכם פעם שניסיתם לעודד חבר שהיה עצוב מאוד, אבל שום דבר שאמרתם לא עזר? זה בדיוק מה שקרה במשפחה של יעקב. כל המשפחה מתאספת סביבו כדי לנסות לנחם אותו על האובדן של יוסף. מסופר שבאו אליו וְכָל־בְּנֹתָיו, אבל רגע, הרי ליעקב הייתה רק בת אחת שניקראת דינה. אז מי הן שאר הבנות? הכוונה היא לכלות שלו, הנשים של הבנים שלו. יעקב אהב אותן, והיה מקובל וטבעי לקרוא לכלות בשם בנות.
למרות שכולם מנסים לעזור, יעקב לא מסכים לקבל נחמה, או כמו שכתוב: וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. למה בעצם? יש כאן סוד מיוחד. בדרך כלל, כשאדם נפטר, הזמן שעובר עוזר קצת לרפא את הכאב שבלב. אבל אי אפשר באמת להתנחם על אדם שעדיין חי. מכיוון שיוסף היה בעצם בחיים, הנפש של יעקב הרגישה את זה עמוק בפנים בלי שהוא ידע להסביר זאת, ולכן הלב שלו סירב להירגע. מתוך הצער הגדול שלו, יעקב אומר שהוא ירד אֶל־בְּנִי כלומר, בגלל הבן שלי ובעבורו, שְׁאֹלָה, שזהו כינוי לקבר ולסוף ימיו של האדם. יעקב בעצם אומר שבגלל האובדן של יוסף, הוא יישאר באבלות עד יומו האחרון.
בסוף מסופר שוַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. מי זה האבא שבוכה? אפשר לחשוב שזה יעקב שבוכה על יוסף, אבל יש הסבר מפתיע ומרגש: האבא כאן הוא יצחק, אבא של יעקב, שעדיין היה בחיים. יצחק ידע מאת ה' שיוסף בכלל לא מת. אז למה הוא בכה? הוא בכה מכאב על הצער הגדול של הבן שלו, יעקב. יצחק לא יכול היה לגלות ליעקב את הסוד שיוסף חי, כי ה' רצה שהדבר לא יתגלה עדיין, אבל הוא פשוט עמד שם, כואב את הכאב של הבן שלו ובוכה יחד איתו מתוך אהבה.