פסוק זה טומן בחובו את שורש הדרמה המשפחתית שתשפיע על ההיסטוריה של עם ישראל כולו. הוא מתאר את הקשר המיוחד והמורכב בין יעקב ליוסף, קשר שהוביל לקנאה עזה ולגלות מצרים, ומציג את הסיבות לאהבה זו ואת ביטויה החומרי.
השימוש בשם יִשְׂרָאֵל ולא "יעקב" בתחילת הפסוק אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי שם זה מעיד על כך שאהבתו של יעקב ליוסף לא הייתה מבוססת רק על קרבה גופנית או משפחתית, אלא על חיבור רוחני עמוק [העמק דבר]. השם "ישראל" מסמל את המדרגה הרוחנית הגבוהה ואת ייעודו של העם, ויעקב ראה ביוסף את ממשיך דרכו הרוחנית [רבנו בחיי, צפנת פענח]. אהבה זו גברה למרות שיוסף נהג להביא את דיבת אחיו רעה; יעקב, בחכמתו, הבחין ביושר לבבו של יוסף והבין שכוונותיו טהורות ונובעות ממידותיו הטובות [אור החיים, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
התורה מנמקת את האהבה הייחודית במילים כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ. סביב ביטוי זה התפתחו מספר גישות מרכזיות בקרב המפרשים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילים כפשוטן – יוסף נולד ליעקב בעת זקנתו [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם]. אמנם בנימין נולד אחריו, אך יוסף נולד לאחר שנות עקרות ארוכות של רחל האהובה, ולאחר שיעקב כבר התייאש מפרי בטן ממנה. לכן, אהבתו של יעקב נקשרה ביוסף באופן מיוחד, והוא נחשב בעיניו ל"בן זקונים" לאורך שנים ארוכות בטרם נולד בנימין [רלב"ג, מזרחי, גור אריה].
הגישה השנייה, המבוססת על תרגום אונקלוס, רואה במונח "זקנים" ביטוי לחכמה ("בר חכים"). יעקב מצא ביוסף שותף רוחני, ומסר לו את כל סתרי התורה והחכמה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר. בעוד ששאר האחים היו עסוקים בעבודת הכפיים ובסערת הנעורים, יוסף ניחן בדעת, במתינות וביישוב הדעת שאפיינו אנשים זקנים, וכך התנהג בעומדו לפני אביו [רמב"ן, רד"ק, כלי יקר, הכתב והקבלה].
גישה שלישית, המובאת ברש"י, מפרשת שזיו פניו של יוסף היה דומה לחלוטין למראה פניו של יעקב, ודמיון פיזי זה חיזק את הקשר ביניהם.
גישה רביעית מציגה היבט מעשי: מנהג הזקנים באותה תקופה היה לבחור את אחד מבניהם הצעירים שיישאר עמם תמיד בבית כדי לשרתם ולתמוך בהם, בעוד שאר האחים יוצאים לרעות את הצאן במרחקים. יוסף נבחר לתפקיד זה, ולכן היה קרוב פיזית לאביו [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
כביטוי לאהבה זו, יעקב וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. המילה פַּסִּים מוסברת על ידי הפרשנים בכמה אופנים: יש המפרשים שמדובר בבגד העשוי מבד יוקרתי, כגון משי או צמר נקי וצח [רש"י, רד"ק, מזרחי]. אחרים מסבירים שהבגד היה ארוג מפסים של צבעים שונים וססגוניים [רד"ק, ביאור יש"ר], או שהיה זה מעיל ארוך ששרווליו הגיעו עד כפות הידיים ("פס ידו") והרגליים, בניגוד לבגדי הרועים הקצרים [רשב"ם, שד"ל, הדר זקנים].
מעבר ליופיו של הבגד, הייתה לו משמעות סמלית עמוקה. הכתונת נועדה לסמן את יוסף כמנהיג העתידי של המשפחה, מעין העברת זכויות הבכורה וסמכויות הכהונה מראובן אליו [ספורנו, כלי יקר, הכתב והקבלה].
אולם, מתנה זו התבררה כגורלית. רוב הפרשנים מדגישים את הלקח החינוכי וההיסטורי העצום שטמון במעשה זה. התלמוד (מסכת שבת) קובע כי לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שכן בשביל תוספת מועטת של בד יקר שהוסיף יעקב ליוסף על פני אחיו, התלקחה קנאתם. קנאה זו הובילה למכירתו של יוסף לעבד, ומשם התגלגלו הדברים עד לירידתם של בני ישראל לגלות מצרים ולשעבוד [רד"ק, רא"ש, תורה תמימה].
בנוסף, חלק מהמפרשים מוצאים במילה פַּסִּים רמז נבואי לשרשרת האסונות שתפקוד את יוסף בעקבות הכתונת, שכן האותיות מרכיבות את ראשי התיבות של רוכשיו העתידיים: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים [רש"י, חזקוני].