ברגע גורלי שבו יוסף מושלך בבור וגורלו תלוי על בלימה, קם יהודה ומציע לשנות את התוכנית. פנייתו לאחיו אינה מנוסחת כזעקה מוסרית ישירה, אלא כטיעון הגיוני ותועלתני הבוחן את הרווח וההפסד שבמעשיהם, מתוך מטרה להניא אותם מהריגת אחיהם.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף מַה בֶּצַע משמעותו "מה תועלת" או "מה רווח ממוני" נפיק ממעשה זה. אף על פי שראובן כבר מנע מהאחים להרוג את יוסף ישירות, יהודה מבהיר להם כי השארתו למות ברעב בבור שקולה לחלוטין לרציחתו בידיים [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר].
באשר למילים וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בביטוי מושאל שעניינו העלמת מיתתו והסתרת הדבר מאביהם. עם זאת, יש המפרשים זאת כפשוטו, כדרך רוצחים במחתרת הקוברים את קורבנם ומכסים את דמו בעפר [רמב"ן, הטור הארוך]. גישה ייחודית מפרשת את המילה מן השורש כ.ס.ה במובן של לבוש, כלומר יהודה מוכיח את אחיו: האם נרצה שדמו של אחינו יהווה לנו "בגד" וכתם אשמה שילווה אותנו תמיד ולעולם לא נמצא מרגוע לנפשנו? [הכתב והקבלה]. פירוש נוסף דורש זאת מלשון "כיס", דהיינו שעדיף להמיר את דמו בכסף שייכנס לכיסם [רא"ש].
הפרשנים בוחנים את מניעי ההריגה האפשריים וכיצד יהודה שולל אותם בזה אחר זה. אדם ההורג את חברו עושה זאת לרוב מאחת משלוש סיבות: כדי לגזול את ממונו, כדי לנקום בו, או כדי להתפאר בגבורתו ולהטיל פחד על אחרים. יהודה טוען כי אף אחת מהמטרות לא תושג כאן: אין להם כל רווח ממוני ממותו; אין זו נקמה ראויה שכן מדובר באחיהם בשרם; ואי אפשר להתפאר בגבורה, שכן הם ייאלצו להסתיר את המעשה מפני צערו של יעקב, ונקמה שאינה מפורסמת אינה נחשבת לנקמה [ספורנו, מלבי"ם, שד"ל, תולדות יצחק, חזקוני]. יתרה מכך, ענישה נועדה לעיתים לשמש גדר והרתעה חברתית, אך הרתעה דורשת פומביות, וכאשר המעשה מוסתר מן הציבור אין בו כל תועלת [בית הלוי].
מזווית כלכלית ומשפטית, יש שמסבירים כי כוונת האחים הייתה לנשל את יוסף מחלק הבכורה. יהודה מסביר להם שהריגתו לא תשיג מטרה זו: כל עוד מיתתו מוסתרת ויש ספק לגבי גורלו, חלקו בירושת אביהם יישאר מוקפא בבית הדין. רק מכירתו לעבד תפקיע ממנו לחלוטין את זכות הירושה, שכן "מה שקנה עבד קנה רבו", ובכך יבואו על רווח ממוני ממשי [כלי יקר]. מנגד, הריגתו עלולה להביא לכך שברבות הימים הכאב ישתכח, השכינה תחזור לשרות על יעקב והוא יגלה ברוח הקודש מי רצח את בנו. מכירתו, לעומת זאת, תותיר את יעקב באבל מתמיד שימנע את השראת השכינה ואת גילוי הסוד [נחל קדומים].
רובד נוסף של תוכחה עולה מדברי חז"ל, המקשרים את המילה בֶּצַע לבציעת הפת. על פי גישה זו, יהודה מזדעזע מהצביעות שבמעשיהם: האם ייתכן שנשב לאכול, נבצע את הפת ונברך את ה' "המוציא לחם מן הארץ", ובאותה עת נהרוג את אחינו? ברכה על המזון מבטאת אמונה בהשגחת ה' וברחמיו על העולם, ורציחת האח סותרת אמונה זו מיסודה [העמק דבר, פני דוד, חתם סופר, הדר זקנים].
הערכת דמותו של יהודה ומניעיו בפסוק זה שנויה במחלוקת. יש שרואים באמירתו פשרה מוסרית פסולה, שכן היה עליו לדרוש את הצלתו המלאה של יוסף, ועל כך נדרש הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה'" – מי שמשבח את הפשרה של יהודה נחשב כמנאץ [העמק דבר, תורה תמימה]. מנגד, פרשנים אחרים סבורים שיהודה פעל מתוך תבונה וכוונתו הייתה לשם שמים. הוא ידע בבירור שאם יבקש מאחיו פשוט לשחרר את יוסף הם לא ישמעו לו, ולכן בחר להשתמש בטיעונים תועלתניים וקרים כטקטיקה חכמה להצלת חייו [שד"ל, תורה תמימה, הכתב והקבלה]. גישה נוספת מציעה שיהודה כלל לא התכוון לפגוע ביוסף, אלא להעמיד את חלומותיו במבחן המציאות: אם יימכר לעבד, יתברר לכל אם חלומות המלוכה שלו היו רק הרהורי לב שווא, או שמא גזרה משמים שסופה להתקיים אפילו מתוך העבדות [שפתי כהן].