מכירת יוסף לעבד מסמנת נקודת מפנה דרמטית, שבה טרגדיה משפחתית הופכת לראשיתה של תוכנית אלוהית רחבה. דרך שרשרת של סוחרים, יוסף מורד אל מרכזה של האימפריה המצרית ואל חצרו של פרעה. השתלשלות אירועים זו אינה מקרית; דמעותיו של יעקב הועילו לכך שיוסף לא יימכר לאיים רחוקים ונידחים אלא יגיע לידיו של שר נכבד [צרור המור], אך בד בבד טמונה כאן גם מידה כנגד מידה: השבטים מכרו את אחיהם לעבד במצרים, ובעתיד ישתקעו שם צאצאיהם ויהפכו לעבדים בעצמם [חזקוני].
הכתוב מציין כי וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל־מִצְרָיִם. רוב הפרשנים מסכימים כי המדנים והישמעאלים היו אחים ושותפים למסחר, או שפעלו יחד כמתווכים בעסקי העבדים. המדנים היו אלה שהוציאו את יוסף מן הבור, והם שמכרו אותו לישמעאלים כדי שאלו יורידו אותו למצרים [מלבי"ם, שד"ל]. מכירה זו נועדה להרחיק את יוסף למקום שממנו לא יוכל ליצור קשר עם אביו ולהודיע לו על קורותיו [קונטרס חיבה יתירה]. בהגיעו למצרים, יוסף הועמד למכירה בשוק העבדים הציבורי של המדינה, עד שנרכש על ידי קונה אמיד ורם מעלה [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
הקונה מתואר כלְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה. הפרשנים מדגישים כי התואר סְרִיס אינו מעיד על מום גופני או מניעת פריון, שהרי פוטיפר היה אדם נשוי, אלא זהו תואר כבוד כללי המקובל במזרח הקדום לשר, פקיד בכיר, או סוכן בחצר המלך [שד"ל, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. שמו של פוטיפר משקף את התרבות המצרית, ומשמעותו היא "קניינו של פְרַע", שהוא אל השמש המצרי, דבר המעיד על מעמדו הרם של האיש בממלכה [אם למקרא].
תפקידו המדויק של פוטיפר מוגדר במילים שַׂר הַטַּבָּחִים, וסביב ביטוי זה ניטשת מחלוקת פרשנית ענפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשר הממונה על ההוצאות להורג של מחוייבי המיתה, התליין הראשי וראש המשמר של המלך. לחיזוק טענה זו הם מציינים כי בית הסוהר המלכותי שכן בתוך ביתו של פוטיפר, וכי השורש ט-ב-ח משמש במקרא גם לתיאור הריגת אנשים ולא רק בהמות [רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק, חזקוני].
לעומתם, גישה אחרת גורסת כי התואר מתאר את תפקידו כפשוטו – שוחט בהמות המלך והממונה על המטבח המלכותי [רש"י, פענח רזא]. המצדדים בגישה זו טוענים כי ה' לא היה מגלגל את יוסף הצדיק לידיו של רוצח מאוס, ולכן מעדיפים לפרש את התפקיד כקשור לאספקת מזונו של המלך [גור אריה, שפתי חכמים]. עם זאת, יש המפשרים וטוענים כי כנהוג בממלכות הקדומות, השרים שהיו אמונים על שמירת ראשו של המלך והיו קרובים אליו ביותר, הופקדו במקביל גם על הריגת המורדים במלכות ועל ענישתם [שד"ל, ביאור יש"ר, רלב"ג].