המעבר ממתיחות משפחתית לאיבה גלויה מתחיל במעשה שנראה לכאורה תמים: שיתוף של חלום. רגע זה חושף את הפערים העמוקים, הפסיכולוגיים והרוחניים, בין יוסף לאחיו.
התורה מדגישה את המילים וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם כדי להעיד שיוסף אכן חווה חיזיון אמיתי ולא בדה אותו מלבו כדי להשתרר על אחיו [אור החיים]. היה זה חלום נבואי שהצביע על גדולתו העתידית [ביאור יש"ר], שכן ה' משתמש במצבים אלו כדי לשתול מחשבות בלב האדם ולהניע מהלכים היסטוריים [רש"ר הירש].
מחלוקת קיימת בקרב הפרשנים סביב זהות החלום המוזכר בפסוק זה. גישה אחת גורסת כי אין מדובר בחלום האלומות שיופיע מיד בהמשך, אלא בחלום אחר, ראשון, שלא נכתב בתורה במפורש. הסיבה להשמטתו היא שהחלום לא התקיים [חזקוני, ריב"א, שד"ל, צאינה וראינה], או שמדובר בחלום שבו ראה עשרה נרות שאינם מצליחים לכבות נר אחד – רמז לכך שאחיו לא יוכלו להזיקו – חלום שהתגשם כשהושלך לבור [ברטנורא על התורה]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה שזהו אותו החלום שיתואר בהמשך (חלום האלומות), אלא שבתחילה יוסף רק התפאר באופן כללי שחלם חלום של גדולה, ורק לאחר מכן, כשהפציר באחיו שיקשיבו, פירט את תוכנו [אור החיים, ביאור יש"ר].
מדוע יוסף בחר לספר את החלום, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, אף שידע שהם שונאים אותו? יש שרואים בכך חוסר חוכמה ועצה של נער צעיר [ספורנו], או לחלופין, כוונה מודעת להכאיב להם ולהקניטם על רקע קנאתם בו [רד"ק]. מנגד, פרשנים רבים רואים במעשהו כוונה טהורה ורדיפת שלום. יוסף קיווה שברגע שאחיו יבינו שמעמדו הרם נקבע משמיים ולא רק מתוך אהבת אביהם, הם יקבלו את גזרת ה' ויפסיקו לשנוא אותו [אור החיים, הכתב והקבלה, צאינה וראינה, ביאור יש"ר]. יתרה מזאת, הוא רצה להזהירם שבעתיד הם יזדקקו לו, כדי שיחדלו מאיבתם ולא יחששו מנקמתו כשיפלו לידיו [אור החיים]. הסבר נוסף הוא שיוסף הבין שחלומות הולכים אחר פתרונם. הוא ניגש לאחיו מתוך תקווה שיתנהגו כאחים אוהבים ויפתרו את החלום לטובה [אור החיים, מלבי"ם]. מבחינה הלכתית-נבואית, יוסף ראה בחלומו נבואה של ממש, והיות שהמסתיר את נבואתו חייב מיתה בידי שמיים, הוא העדיף להסתכן בזעם אחיו מאשר להיענש על ידי ה' [רא"ש].
תגובת האחים הייתה קשה ומיידית: וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. הכתוב מציין ששנאתם גברה מיד עם עצם ההגדה, עוד בטרם שמעו את פרטי החלום [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך היא שחלומות נהוג לספר רק לאוהבים. העובדה שיוסף ניגש אליהם ודיבר אליהם כאל חברים קרובים נתפסה בעיניהם כצביעות, חנופה ועזות מצח, מה שקומם אותם עד כדי כך שסירבו להקשיב לו בתחילה [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש].
כאשר לבסוף שמעו את החלום, הם לא האמינו שמדובר במסר אלוהי. הם סברו שאדם חולם בלילה על מה שהוא מהרהר בו ביום, והאשימו את יוסף שחלומותיו הם תוצר של שאיפותיו המודעות לשלוט בהם [הטור הארוך, אלשיך]. היו מהאחים שאף דנו אותו כנביא שקר המנסה להטעות את אביהם כדי לזכות בברכות המרכזיות, ולכן ראו בו אדם שחובה להורגו כדין [נחלת יעקב]. בסופו של דבר, השנאה הוכפלה: הם שנאו אותו גם על עצם המחשבות והחלומות להשתרר עליהם, וגם על דבריו – על האופן המתפאר והמתנשא שבו בחר לספר להם על כך [הטור הארוך, אלשיך].