לאחר שפירטה התורה את תולדותיו של עשו וישיבתו בשלווה, היא עוברת להציג את קורות משפחת יעקב. הפסוק פותח במילים אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, סמיכות תמוהה לכאורה המדלגת על שאר הבנים. הפרשנים מסבירים כי המילה "תולדות" כאן אינה מכוונת רק לרשימת צאצאים, אלא למאורעות, לסבות ולקורות הימים שאירעו ליעקב ולמשפחתו [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, ספורנו]. הכתוב תולה את כל קורות יעקב ביוסף, שכן יוסף היה עיקר תולדותיו; הוא היה הבן שבעבורו עבד יעקב אצל לבן, זיו פניו היה דומה לאביו, וכל מה שאירע ליעקב אירע גם לו [רש"י, רבנו בחיי]. בנוסף, מילים אלו מרמזות על הניגוד שבין רצונו של יעקב למציאות: יעקב ביקש לישב בשלווה בארץ מגורי אביו, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, והשתלשלות העניינים הובילה את המשפחה כולה לרדת מצרימה [רש"י, כלי יקר, אור החיים].
הכתוב מציין כי יוסף היה בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. ציון גיל זה בא להדגיש שעשרים ושתים שנה נעדר יוסף מאביו (עד שעמד לפני פרעה ובאו שנות הרעב) [רשב"ם, שד"ל], וכן ללמד שחרף גילו הצעיר, בו יצר האדם גובר, הוא שמר על צדקתו [אור החיים]. תפקידו מתואר במילים הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן. יש מפרשים שיוסף היה מנהיג ומדריך את אחיו במלאכת הרעייה מתוך חוכמתו היתרה [ספורנו, מלבי"ם, הכתב והקבלה], בעוד אחרים סבורים שדווקא משום שהיה צעיר, הלך עמם כדי ללמוד מהם את המלאכה [רד"ק].
הפסוק ממשיך ומתאר אותו: וְהוּא נַעַר. מילה זו זוכה למספר פירושים. גישה אחת מסבירה שיוסף נהג במעשי נערות, כגון סלסול בשיערו וטיפוח מראהו החיצוני [רש"י, רמב"ן]. גישה שונה מפרשת את המילה "נער" במשמעות של משרת ושמש. למרות מעלתו וחוכמתו, יוסף נהג בענווה ושירת את אחיו [אבן עזרא, שד"ל, העמק דבר, הכתב והקבלה]. התנהגות זו בלטה במיוחד ביחסו לבְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. בעוד שאחיו, בני לאה, נהגו לזלזל בבני השפחות ולהתנשא עליהם, יוסף בחר להתחבר אליהם, לקרב אותם ואף לשרת אותם. הוא התייחס לאימותיהם כאל נְשֵׁי אָבִיו לכל דבר, נשים משוחררות ושוות מעמד, ולא כאל שפחות [רש"י, רמב"ן, כלי יקר, מלבי"ם].
מתוך מציאות מורכבת זו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. משמעות המילה "דיבה" היא דיבור ושמועה [רש"י, שד"ל]. הפרשנים מדגישים את ההבדל העקרוני בין "מוציא דיבה", המעיד על אדם הדובר שקר מליבו, לבין "מביא דיבה", המעיד על כך שיוסף הביא דברי אמת שראה במו עיניו [רבנו בחיי, תורה תמימה]. קיימת מחלוקת על מי נאמרה הדיבה: הגישה המרכזית היא שיוסף הביא דיבה על בני לאה [רש"י, רשב"ם], אך יש הסבורים שהביא דיבה דווקא על בני השפחות שאיתם הסתובב, מה שמסביר מדוע לבסוף כל האחים ללא יוצא מן הכלל הסכימו למכירתו [רמב"ן], ויש הטוענים שהביא את דיבת שני הצדדים זה על זה [מלבי"ם].
הדיבה שהביא יוסף כללה שלושה דברים חמורים: הוא טען שאחיו אוכלים אבר מן החי, שהם מזלזלים בבני השפחות וקוראים להם עבדים, ושהם חשודים על העריות [רש"י, רד"ק, תורה תמימה]. נשאלת השאלה, כיצד ייתכן ששבטי יה חטאו בכך, וכיצד יוסף הצדיק הוציא עליהם רעה? הפרשנים מסבירים כי האחים נהגו על פי שורת הדין, אך יוסף טעה בהבנת מעשיהם ושפט אותם לחומרה מתוך צדקותו היתרה. כך למשל, הם חתכו בשר מבהמה לאחר שחיטתה בעודה מפרכסת (דבר המותר לישראל), אך יוסף סבר שיש בכך איסור אבר מן החי; הם נשאו ונתנו בעסקי מסחר עם בנות הארץ, ויוסף פירש זאת כחשד לעריות; והם קראו לאחיהם "בני השפחות" כציון עובדתי של ייחוסם, בעוד יוסף סבר שהם מבזים אותם ומתייחסים אליהם כעבדים [מזרחי, גור אריה, כלי יקר, הכתב והקבלה].
יוסף לא הפיץ את דבריו ברבים, אלא הביא אותם אֶל אֲבִיהֶם, מתוך כוונה טהורה שאביהם יוכיח אותם וידריכם בדרך הישרה [מלבי"ם, הכתב והקבלה]. עם זאת, על עצם הבאת הדיבה במקום לדון אותם לכף זכות או להוכיחם בעצמו, נענש יוסף במידה כנגד מידה בשלושת הדברים שעליהם דיווח: אחיו שחטו שעיר עיזים כדי לטבול בו את כותנתו (כנגד אבר מן החי), הוא נמכר לעבד (כנגד קריאתם עבדים), ואשת אדוניו ניסתה להכשילו בדבר ערווה (כנגד החשד בעריות) [רש"י, רד"ק, תורה תמימה].