שבר פתאומי פוקד את עולמו של אב המקבל את הבשורה המרה על מות בנו האהוב. תגובתו של יעקב אינה רק ביטוי טבעי של יגון אבהי, אלא משבר קיומי עמוק המזעזע את יסודות מפעל חייו.
עם קבלת הבשורה, יעקב קורע את שמלתיו. לא מדובר בבגדים רגילים, אלא בבגדי כבוד, ויעקב קרע את כל בגדי הכבוד שהיו ברשותו, אפילו את אלו שלא לבש באותו רגע [העמק דבר]. בגדים אלו מונחים ישירות על העור, והוא קרע אותם עד לבשרו החשוף [רש"ר הירש]. קריעה זו מבטאת אבל כפול: הן על אובדן בנו והן על הסתלקותו של אדם גדול וצדיק [אברבנאל, בעלי ברית אברם].
לאחר מכן, יעקב לובש שק. זהו בגד עבה, קשה ושורט הארוג משיער עזים [ספורנו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. הוא שם את השק במתניו, ישירות על בשרו ומתחת לבגדיו, באזור החלציים, כסמל לבנו שיצא מחלציו, ובכך נהג מנהג אבלות אישי ופנימי [בעלי ברית אברם]. מטרת השק היא לייצר תזכורת פיזית ומציקה שתמנע ממנו כל רגע של שמחה [רש"ר הירש]. מעבר לאבל, לבישת השק מהווה אקט של תשובה, שכן יעקב חש אשמה כבדה על כך ששלח את יוסף יחידי למקום סכנה, וראה עצמו אחראי לאסון [רד"ק, מלבי"ם].
עוצמת הצער של יעקב נובעת מההבנה ששנים עשר השבטים אינם רק משפחה, אלא התשתית הרוחנית של העולם, המקבילה לשנים עשר המזלות ושעות היום. אובדן של בן אחד משמעותו קריסת המבנה הקוסמי והלאומי כולו, מה גם שיוסף נועד להיות הכוח הרוחני הנגדי לעשיו [שפתי כהן, אברבנאל]. הכאב התעצם מכיוון שיעקב לא יכול היה לשאת אישה אחרת כדי להוליד בן חדש ולהשלים את מניין השבטים, בשל שבועתו ללבן שלא ייקח נשים נוספות על בנותיו. הוא עמד בניסיון עצום זה וסבל במשך שנים מבלי להפר את שבועתו [בית הלוי].
הפסוק מציין שיעקב התאבל ימים רבים. בעוד שיש המסבירים כי מדובר בשבעת ימי האבלות המקובלים [רבנו בחיי], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתקופה ספציפית של עשרים ושתיים שנה – מהרגע שבו נעלם יוסף בהיותו בן שבע עשרה, ועד לאיחוד ביניהם במצרים כשיוסף היה בן שלושים ותשע.
תקופה ארוכה זו אינה מקרית, אלא מהווה עונש של מידה כנגד מידה. ה' דקדק עם יעקב על עשרים ושתיים השנים שבהן נעדר מבית הוריו ולא קיים את מצוות כיבוד אב ואם – עשרים שנה בבית לבן ושנתיים במסעו חזרה [רש"י, רבנו בחיי]. אף שהוריו ציוו עליו ללכת לחרן, הוא נענש משום שהאריך את שהותו מרצונו בשל אהבתו לרחל [שפתי חכמים], או משום שהתעכב כשאימו שלחה לקרוא לו לחזור [חזקוני]. עם זאת, ארבע עשרה השנים שבהן למד יעקב תורה בבית מדרשם של שם ועבר לפני שהגיע ללבן אינן נספרות בעונש זה, שכן העוסק במצווה פטור מן המצווה [ברטנורא, פרדס יוסף].
ישנו ניגוד כואב במהלך חייו של יעקב: כאשר עבד אצל לבן, אותן עשרים ושתיים שנים היו בעיניו "כימים אחדים" מתוך אהבתו העזה לרחל. כעת, ה' הביא עליו עשרים ושתיים שנות צער, כדי שהימים הללו אכן יורגשו כ"ימים רבים" וכבדים [גור אריה]. מהותה של אבלות זו טמונה במילה עצמה, ששורשה קשור למילה "אבָל" – הפרעה חשוכה ומתמדת למהלך החיים, שבה כל רגע פוטנציאלי של שמחה נתקל במציאות הכואבת והבלתי פוסקת: "אבל יוסף איננו" [רש"ר הירש].