מפגשו של יוסף עם האיש האלמוני מהווה נקודת מפנה גורלית, המסיטה את מסעו משליחות פשוטה אל עבר העימות הדרמטי עם אחיו. דבריו של האיש ליוסף טומנים בחובם רובד כפול של משמעות – גלויה ונסתרת.
ברובד הפשט, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאיש פשוט מתאר את עובדת עזיבתם של האחים את האזור. נָסְעוּ מִזֶּה משמעו שהם עזבו את המקום ואת אזור המרעה הזה [רד"ק, חזקוני, שטיינזלץ]. האיש מסביר את דבריו במילים כִּי שָׁמַעְתִּי אֹֽמְרִים, כלומר: הסיבה שאני יודע בוודאות שהם נסעו היא ששמעתי אותם אומרים זאת זה לזה, ולא משום שראיתי אותם עוזבים בפועל, ולכן איני יכול לומר בוודאות מוחלטת לאן הגיעו [ספורנו, אור החיים, ביאור יש"ר]. על פי זה, המילה דֹּתָיְנָה היא פשוט שם של מקום, העיר דותן [רש"י, רשב"ם], כאשר התוספת של האות יו"ד מצביעה על צורת זוגי (כמו דותיים), אך מדובר באותו המקום [אבן עזרא, נתינה לגר]. בעקבות מידע זה, וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו – אף על פי שלא מצא אותם בשכם כפי שציווה עליו אביו, הוא טרח מעבר למבוקש והלך אחריהם כדי להשלים את רצון אביו [ספורנו].
עם זאת, הפרשנים מצביעים על מספר קשיים תחביריים והגיוניים בדברי האיש, אשר מובילים לרובד דרשני עמוק יותר. ראשית, מדוע הוצרך האיש לומר נָסְעוּ מִזֶּה? הרי יוסף רואה בעצמו שהם אינם שם [מזרחי, גור אריה]. שנית, השימוש במילת הקישור כִּי תמוה, שכן היא מורה על נתינת טעם וסיבה, ולא ברור איזו סיבה היא מספקת כאן [העמק דבר, ברטנורא]. בנוסף, על פי המסורת איש זה היה המלאך גבריאל, ואם כן הוא ידע בדיוק היכן הם נמצאים, ומדוע דיבר בלשון מסופקת של "שמעתי אומרים"? [רמב"ן, הטור הארוך].
מתוך קושיות אלו, מפרשים חז"ל והפרשנים בעקבותיהם כי דברי המלאך נועדו להעביר ליוסף אזהרה נסתרת. נָסְעוּ מִזֶּה אינו רק תיאור של מיקום פיזי, אלא קביעה ערכית: הם הסיעו את עצמם מן האחווה [רש"י]. הם התרחקו ממידותיו של הקב"ה, אשר דן את האדם לפי מעשיו בהווה, וביקשו לדון את יוסף על סמך העתיד לצאת ממנו [חנוכת התורה]. בהתאמה, המשך הפסוק נֵלְכָה דֹּתָיְנָה נדרש כמשחק מילים המרמז על "נכלי דתות" – האחים מתכננים למצוא תחבולות ודינים כדי להמית את יוסף [רש"י]. ייתכן ששם המקום עצמו, דותן, עורר בהם את מידת הדין והדת, בניגוד לשכם שעוררה את רגש האחווה [רש"ר הירש]. כוונתם הייתה להמיתו בדרכים עקיפות, כגון לשסות בו כלבים, כדי שלא יצטרכו להרגו בידיהם ממש [רבנו בחיי].
אם כן, מדוע המשיך יוסף בדרכו אל הסכנה? הפרשנים מסבירים כי המלאך דיבר בלשון כפולה שמשמעותה פנים לכאן ולכאן. יוסף, שסבר כי מדובר בעובר אורח רגיל, הבין רק את הרובד הגלוי והפשוט של הדברים (שהלכו לעיר דותן), ולא קלט את המסר הנסתר [רמב"ן, אור החיים]. לחלופין, ייתכן שיוסף הבין את הסכנה, אך סמך על כך שאם יקדים ויבוא אליהם פנים אל פנים, הם לא יעזו לשלוח בו יד ישירות [דברי דוד], או שהחליט לדבוק באחוותו כלפיהם למרות הכל [אור החיים].
לבסוף, העובדה שיוסף נפגע דווקא בדותן ולא בשכם אינה מקרית. ציוויו של יעקב ליוסף היה ללכת לשכם, וכל עוד היה במסגרת שליחות מצווה זו – היה מוגן. ברגע שהחליט להמשיך לדותן, פקעה ממנו הגנת השליחות [פרדס יוסף, צאינה וראינה]. בסופו של דבר, ההשגחה העליונה היא שמנעה מיוסף להבין את האזהרה, כדי להוביל לגלגול הדברים המתוכנן שבו יירד יוסף למצרים [העמק דבר, אור החיים].