בשעה שהאחים זוממים להרוג את יוסף, מתערב ראובן ומציע פשרה. הצעתו נשמעת לאחיו ככזו שנועדה לשרת את מטרתם הקטלנית, אך למעשה היא מסתירה תוכנית הצלה חשאית.
לאחר שראה כי בקשתו הישירה שלא לפגוע ביוסף נדחתה על ידי האחים, ראובן פועל בתחכום ומעמיד פנים שהוא מסכים עם רצונם להיפטר ממנו [שד"ל, ביאור יש"ר]. הוא פונה אליהם באזהרה אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם. ראובן מציג זאת כעיקרון מוסרי ומשפטי, לפיו גרימת מוות בעקיפין חמורה פחות מרצח ישיר בידיים [רמב"ן, העמק דבר, גור אריה]. הוא נמנע במכוון מלומר "את דמו", כדי שלא יחשדו בו שהוא מדבר מתוך אהבה ודאגה ליוסף [רמב"ן, ביאור יש"ר].
במקום רצח ישיר, הוא מציע להם חלופה: הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר. בחירת המקום אינה מקרית; זהו בור עמוק ומבודד, הרחק ממקום יישוב, כך שאיש לא ישמע את זעקותיו [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה, ביאור יש"ר]. המטרה המוצהרת כלפי האחים היא שיוסף ימצא שם את מותו לאטו ברעב ובצמא [מלבי"ם, שטיינזלץ]. ראובן מוסיף ומזהיר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ, כלומר אל תתאכזרו אליו ואל תכו אותו לאחר שתשליכו אותו לבור [ספורנו, העמק דבר].
בשלב זה מתערבת התורה ומעידה על כוונתו האמיתית של ראובן: לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו הן עדות של רוח הקודש, החושפת את מה שראובן כמובן לא יכול היה לגלות לאחיו [רש"י, רשב"ם, מזרחי, מלבי"ם]. באשר למניעיו של ראובן להציל את יוסף, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית היא שראובן לא פעל בהכרח מתוך אהבה יתרה, אלא מתוך דאגה לאחריותו האישית; בהיותו הבכור והגדול מבין האחים, הוא ידע שיעקב יתלה את אשמת הרצח בו. יתרה מכך, מכיוון שמעמדו כבכור נלקח ממנו וניתן ליוסף, הוא חשש שאביו יחשוד בו שרצח את יוסף מתוך קנאה [רש"י, שפתי חכמים, יריעות שלמה, משכיל לדוד]. דעות אחרות מציעות שראובן פשוט סבר שיוסף חף מפשע ואינו ראוי למוות [רד"ק], או שחש הכרת הטוב כלפי יוסף על כך שספר אותו כאחד מאחד עשר הכוכבים בחלומו [שפתי כהן].
סוגיה מרכזית שנידונה על ידי הפרשנים היא מסורת חז"ל ולפיה הבור שאליו הושלך יוסף היה מלא בנחשים ועקרבים. אם אכן כך, כיצד השלכתו לבור נחשבת כפעולת הצלה מצד ראובן? על כך ניתנו כמה תשובות:
הגישה הראשונה מסבירה שראובן והאחים כלל לא ידעו על קיומם של הנחשים בבור. אילו האחים היו רואים שיוסף ניצל מנחשים, הם היו מבינים מיד שמתרחש לו נס גלוי ושהוא צדיק גמור, ולא היו מעזים למכור אותו לאחר מכן [רמב"ן, מזרחי, ריב"א].
גישה שנייה מדייקת בלשון הפסוק ומסבירה שכאשר ראובן אמר אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙, הוא הצביע על בור ספציפי שהיה ריק ובטוח. אולם, לאחר שראובן עזב את המקום, האחים לא שמעו בקולו והשליכו את יוסף לבור אחר לחלוטין, שבו אכן היו נחשים. משום כך, כאשר ראובן חזר מאוחר יותר "אל הבור" המקורי שהוא עצמו הציע, הוא גילה שיוסף איננו שם [הטור הארוך, חזקוני, צאינה וראינה].
על דרך הפשט, הבור פשוט היה ריק ממים, מה שהבטיח שיוסף לא יטבע למוות מיד ואיפשר לראובן לתכנן את חילוצו בשלמות [רמב"ן, הטור הארוך].
בזכות העובדה שראובן היה הראשון להזדרז ולפעול באופן אקטיבי למען הצלת חיים, הוא זכה לשכר היסטורי ולפיו ערי המקלט הראשונות, שנועדו להגן על מי שגרם למוות בשגגה, הוקמו בנחלתו של שבט ראובן [שפתי כהן, משכיל לדוד, ברכת אשר]. עצם פרסום כוונתו הטובה בתורה נועד ללמד את קוראי הדורות על החשיבות העצומה שבפרסום אדם העושה מצווה [תורה תמימה].