ברגע גורלי זה, משתנה תכניתם של האחים מהריגה ישירה למכירה לעבדות. הצעתו של יהודה מגלמת שילוב של רצון להיפטר מיוסף יחד עם התעוררות מצפון משפחתי, ומציעה פתרון שירחיק את יוסף מבלי לשפוך את דמו.
המניע המרכזי מאחורי ההצעה וְנִמְכְּרֶנּוּ אינו עשיית רווח כספי, שכן סכום המכירה היה זעום עבור תשעה אחים [הכתב והקבלה], אלא ענישה של מידה כנגד מידה: יוסף חלם להשתרר עליהם כמלך, ולכן יימכר להיות עבד מושפל [ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, האחים סברו כי מאחר שנגזרה גזירת גלות ועבדות על זרע אברהם בברית בין הבתרים, ייתכן שעל ידי מכירת יוסף תתקיים הגזירה בו לבדו, והם יינצלו [חזקוני]. הבחירה למכור אותו דווקא לַיִּשְׁמְעֵאלִים נבעה משיקול הלכתי, שכן המדיינים נחשבו קרובים יותר במעמדם לישראל, והאחים רצו להימנע מאיסור גניבת נפש ומכירתו לאדם הנחשב כבן ברית [צפנת פענח].
הפרשנים חלוקים בשאלה האם האחים אכן מכרו את יוסף בפועל. בעוד שחלק מבינים כי התבצעה מכירה ממשית, גישה מרכזית טוענת כי האחים כלל לא הוציאו את יוסף מהבור. לפי פירוש זה, המילה לְכוּ משמעותה התרחקות מהמקום. האחים הסכימו להסתלק, מתוך הנחה שכאשר יעברו סוחרים הם ימצאו את יוסף ויקחו אותו לעבד. כך המכירה נעשתה מאליה, והאחים רק גרמו לה בעקיפין על ידי מסירתו לרשות אחרים [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
באמצעות המכירה או ההסתלקות, יהודה מבקש וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ – למנוע מצב שבו הם גורמים למותו בידיים ממש, שהרי אם יישאר בבור לבדו, דמו יהיה בראשם [רד"ק, שד"ל]. הנימוק לכך הוא כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. יהודה מזכיר להם את הקרבה הכפולה: הוא אחיהם מצד האב, והוא גם "בשרם" מצד האם, שכן אימותיהם רחל ולאה היו אחיות, וקרבת אם מעוררת אהבה ורחמים בטבע האדם [העמק דבר]. יש המפרשים בפשטות כי הכוונה היא שהוא נחשב ממש כמו הבשר שלהם, אף שנולד מאם אחרת [אבן עזרא].
תגובת האחים, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו, אינה מתארת רק שמיעה של האוזן, אלא קבלה והסכמה מלאה לדברי יהודה, שהיו נכונים והגיוניים בעיניהם [רש"י, צרור המור, בכור שור]. היחיד ששתק באותו רגע היה ראובן [שד"ל].
למרות שכוונתם לא הייתה להמיתו, ואף שיוסף מחל להם לבסוף, המעשה הותיר חותם קשה. מידה כנגד מידה, כשם שהם ביקשו לעשותו עבד, כך מצאו עצמם בהמשך מצהירים בפניו "הננו עבדים לאדוני" [הכתב והקבלה]. מעשה זה נחשב לחטא חמור כלפי שמים שהוביל לגלות מצרים ולגזירות קשות לאורך ההיסטוריה, עד שעל פי המדרש, כופר סופית רק במותם של עשרת הרוגי מלכות [פרדס יוסף, רקנאטי].