שליחות פשוטה לכאורה של אב הדואג לשלום בניו, מתגלה כנקודת מפנה היסטורית שבה משתלבים יחסי משפחה מורכבים עם גזירה אלוהית קדומה.
כאשר יעקב פונה ליוסף במילים לֶךְ־נָא, המילה נא מבטאת לשון בקשה. יוסף חשש ללכת בשל השנאה שרחשו לו אחיו, ולכן יעקב נאלץ לבקש ממנו ולהציג את ההליכה כטובה אישית עבורו [חזקוני, קונטרס חיבה יתירה]. ההוראה רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ אינה מסתכמת בראייה פיזית או בהבאת דיווח בלבד, אלא יעקב דורש מיוסף להתבונן בשכלו, לתקן את המעוות ולעשות שלום בינו לבין אחיו [ספורנו, פענח רזא]. בנוסף, ההוראה לראות רומזת שעליו לצאת לדרך בשעות היום, כאשר הראות טובה, ולא להסתכן בהליכה יחידי בלילה [תורה תמימה].
הדרישה לבדוק וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן נובעת מן ההדרכה שעל אדם לדרוש בשלום הדבר שהוא מפיק ממנו הנאה [רד"ק, חזקוני]. ברובד עמוק יותר, יעקב ביקש לברר דרך הצאן את מצבם הרוחני של האחים – האם הם נמנעים מאכילת אבר מן החי, והאם קדושתם ניכרת בכך שהצאן אינו רועה בשדות זרים ואוכל גזל [פרדס יוסף, נחלת יעקב]. עניין נוסף שעמד על הפרק הוא הדיבה שהוציא יוסף על אחיו, ויעקב רצה לברר אם אכן יש אמת באותן שמועות לגבי התנהגותם [נחל קדומים, פרדס יוסף].
יעקב מורה ליוסף וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר, כלומר לחזור מיד מבלי להתעכב [ביאור יש"ר]. על ידי פקודה זו, יעקב מינה את יוסף לשליח מצווה גם לצורך הדרך חזרה. יעקב לא העלה בדעתו שהאחים ירחיקו לכת עד כדי רצח, והוא סמך על הכלל ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים". עם זאת, ההגנה האלוהית חלה רק על המסלול שהגדיר האב. ברגע שיוסף לא מצא את אחיו בשכם והחליט על דעת עצמו להמשיך לחפש אותם בדותן, פקעה ממנו הגנת השליחות והוא נחשף לפגיעה [אור החיים, מלבי"ם, בית הלוי, קונטרס חיבה יתירה].
הפסוק מציין כי יעקב שלח את יוסף מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן. הפרשנים מצביעים על קושי גיאוגרפי: העיר חברון ממוקמת על הר ולא בעמק. לפי הגישה הפשטנית, יעקב ליווה את יוסף מן העיר ועד לעמק שלמרגלות ההר, ומשם פטר אותו לשלום [ספורנו, רד"ק, חזקוני, פענח רזא, ביאור שטיינזלץ]. אזכור המקום נועד להדגיש את המרחק הרב שעבר יוסף מתוך כבוד לאביו, ולהסביר מדוע הרגישו האחים בטוחים לפגוע בו הרחק מעינו של יעקב [רמב"ן, הטור הארוך].
ואולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי טומן בחובו משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה. המילה עמק מרמזת ל"עצה עמוקה" של הצדיק הקבור בחברון – אברהם אבינו. ה׳ גזר על אברהם בברית בין הבתרים כי זרעו ירד לגלות. שליחותו של יוסף לא הייתה רק עניין משפחתי, אלא המנגנון האלוהי שהוציא לפועל את אותה גזירה קדומה של ירידה לגלות, הנמשלת לירידה לעמק עמוק או לשאול. אף על פי שהאחים פעלו מתוך בחירה חופשית ושנאה, ה׳ סובב את פני הדברים כך שמעשיהם יגשימו את התוכנית האלוהית [רש"י, רד"ק, כלי יקר, צאינה וראינה, תורה תמימה, מלבי"ם].
בסוף המסע נאמר וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. יוסף הגיע ליעדו אך לא מצא שם את אחיו [רשב"ם, אור החיים]. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדגיש את ההגעה לשכם דווקא, משום ששכם ידועה היסטורית כ"מקום מוכן לפורענות". זהו המקום שבו חוללה דינה, שם נרקמה המזימה למכור את יוסף, ושם עתידה הייתה להתרחש חלוקת ממלכת בית דוד [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי, תורה תמימה, ברטנורא].